בית המשפט העליון דחה ערעור על שכר טרחת עורכי דין
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 19066-03-17, כב' השופטים ע' רביד, י' שנלר וק' ורדי) שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 52451-02-14, כב' השופטת ד' קוברסקי) בו נדחתה תביעתו של המבקש לקבלת תשלום אשר לטענתו הוא זכאי לו מתוקף הסכם שכר טרחה שנחתם בינו ובין המשיב (להלן: ההסכם).
במסגרת ההסכם התחייב המשיב לשלם למבקש שכר טרחה בגובה 100,000 ₪ עבור ייצוגו בהליך בוררות בעקבות סכסוך עם אחיו. עוד הוסכם בין השניים כי במידה שיהיה צורך בהליכים משפטיים נוספים לאחר הליך זה (בין במשפט ובין בגישור) שכר הטרחה יעמוד על 400,000 ₪. בפני הערכאות קמא טען המבקש כי הליכים משפטיים אלו אכן התקיימו כך שהוא זכאי להשלמת שכר הטרחה לסכום הנקוב בהסכם. ראשית, הסתמך המבקש על כך שהגיש בקשה לבית המשפט לאשר את פסק הבורר אשר ניתן בהליך הבוררות. שנית, לטענתו של המבקש התקיים הליך גישור בין המשיב לאחיו לאחר מתן פסק הבוררות. אלו, לטענת המבקש, מהווים "הליכים משפטיים" כהגדרת ההסכם ולכן יש בהם כדי לזכותו בשכר טרחה בסך 400,000 ₪.
טענותיו של המבקש נדחו על ידי ערכאות קמא. נפסק כי הגשת הסכם בוררות לאישור בית המשפט, כאשר אישור זה ניתן ללא התנגדות וללא צורך בהתדיינות (כפי שקרה בפועל), אינה נחשבת כהליך משפטי אלא כהליך טכני גרידא. עוד נקבע בבית המשפט המחוזי כי מבחינה עובדתית לא הוצגו ראיות התומכות בכך שהתקיים הליך גישור בין המשיב לאחיו לאחר מתן פסק הבוררות. בנקודה זו טוען המערער לסתירה בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפסק דינו של בית משפט השלום, אשר מצדיקה לדידו את קבלת רשות הערעור. לטענתו, בית משפט השלום קבע כי התקיימה ישיבת גישור אך זו אינה עולה לכדי "הליך גישור" שמקיים את תנאי ההליכים המשפטיים הקבוע בהסכם, וזאת מכיוון שהיה מדובר בישיבה אחת בלבד. יצוין כי קביעה זו הביאה להצטרפותה של לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) להליך הערעור בבית המשפט המחוזי במעמד של ידיד בית המשפט. בבקשתה, טענה הלשכה שעל בית המשפט להסתייג מקביעה לפיה יש לבחון את שאלת התגבשותו של הליך גישור על פי מבחנים כמותיים.
לאחר עיון בבקשה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דינה להידחות. בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מצא בית המשפט העליון כי בקשה זו מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים להליך זה. למעשה, המבקש אף אינו טוען לכך. המבקש הלין בפני בית המשפט העליון בעיקר על הסתירה כביכול בין הממצאים העובדתיים של שתי הערכאות קמא. בטענה זו אין ממש. כפי שהובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, צדק בית משפט השלום בכך שקבע, בהסתמך על העדויות בפניו, שלא התקיימה הסכמה לפנות להליך גישור ולכן ממילא הליך זה לא התקיים. משכך, מתייחס בית המשפט המחוזי גם לטענותיה של לשכת עורכי הדין, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, ומסתייג מאמירותיו של בית משפט השלום ביחס למהות הליכי גישור באשר הם. נקודה זו אף מצביעה על כך שהתוצאה של ערכאה קמא אינה גורמת לעיוות דין – התנאי השני הנדרש על מנת להסתמך על תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי שאוזכרה לעיל. יוצא איפוא שהמבקש מעוניין שבית משפט העליון יתערב בקביעותיהן העובדתיות כפי שהן נקבעו. כלל מושרש הוא שערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהכרעות העובדתיות כפי שנקבעו על ידי ערכאת הדיון, אלא במקרים חריגים. בית המשפט העליון לא מצא במקרה זה לחרוג מכלל זה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" של בקשה זו.
עוד יצוין שלאחר שהונחה בקשת רשות הערעור ותשובתו של המשיב לה, הגיש המבקש בקשה למחיקת סעיפים מתשובתו של המשיב, או לחילופין בקשה למתן זכות תשובה למבקש. לאור כל האמור לעיל, מתייתר הצורך בהחלטה בבקשות אלו.
הבקשה נדחתה. בנסיבות העניין המבקש יישא בהוצאות ובשכר טרחת המשיב בסך 7,500 ש"ח.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
