יום רביעי, 20 במרץ 2024

מאסר בגין שוד של צעיר בעזרת סכין

ערעור על הכרעת הדין מיום 8.1.2023 וגזר הדין מיום 8.2.2023 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן) בת"פ 56371-03-22 בהם הורשע המערער בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא למטרה כשרה; ונגזרו עליו 5 שנות מאסר בפועל, הפעלת מאסר על תנאי של חצי שנה במצטבר, שנה אחת מאסר על תנאי וחיוב לפצות את קורבן העבירה בסך של 5,000 ש"ח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

בכתב האישום מסופר כי ביום 15.3.2022 בסביבות השעה 02:20 בלילה, הלך המערער ברחוב בעיר חיפה יחד עם נאשמת נוספת (להלן: הנאשמת, ושניהם יחד: הנאשמים), כאשר המערער נשא על גופו סכין. הנאשמים ראו את המתלונן, יליד 1982, הולך באותו רחוב לבדו ובידו טלפון נייד, והחליטו לשדוד אותו. הנאשמים ניגשו לכיוון המתלונן, והמערער תקף אותו באגרופים, וניסה למשוך את הטלפון הנייד שהלה החזיק בידו. המתלונן התנגד ואחז בטלפון בחוזקה, ובאותה עת הנאשמת עודדה את המערער ואמרה לו "תיקח לו כבר את הטלפון". או אז, המערער עיקם בכוח את ידו של המתלונן, והמתלונן נפל ארצה. בעוד המתלונן שרוע על הקרקע, המערער בעט בידו, ובהמשך איים עליו באמצעות הסכין שנשא ודרש שילך מהמקום. הנאשמים נמלטו לרחוב אחר כשהטלפון של המתלונן בידם, והמתלונן רדף אחריהם וביקש שיחזירו לו את הטלפון. המערער, שרצה להרתיע את המתלונן מלהמשיך ללכת בעקבותיהם, הסתובב והשליך אבנים על המתלונן. כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרם למתלונן שבר באגודל יד שמאל וחבלה בשפתיים.

העבירות שיוחסו למערער היו שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק; והחזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק. העבירות שיוחסו לנאשמת היו סיוע לשוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 31 לחוק; וסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק.

הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום, ומסרו תיאורים סותרים באשר למעשיהם באותו לילה. לאחר שמיעת ראיות, בית המשפט הרשיע את שניהם בכל העבירות שיוחסו להם. על המערער הושתו העונשים שפורטו לעיל, ועל הנאשמת הושת עונש מאסר בפועל של 18 חודשים ו-6 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הכרעת הדין הופנה רק כלפי הרשעתו בעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שכן לטענתו קיים ספק סביר בשאלה אם הוא מי שהסב למתלונן את הנזקים באגודל ידו השמאלית. כפועל יוצא מכך נטען כי יש להקל באופן משמעותי בעונשו. בנוסף נטען כי גם אם הכרעת הדין תיוותר על כנה, יש להקל בעונשו בהיותו מופלג בחומרתו. נתמקד אפוא להלן בהכרעת הדין רק לגבי שבירת אגודלו של המתלונן.

הערעור על הכרעת הדין

בית המשפט קבע כי שבירת האגודל של המתלונן מהווה גרימת חבלה חמורה בהתאם לסעיף 333 לחוק, והעובדה שהמערער נשא עימו סכין ממלאת את יסודותיה של הנסיבה המחמירה בסעיף 335(א)(1). המערער לא חולק על כך ששבירת האגודל בנסיבות שפורטו באישום נכנסת לגדרה של העבירה, אך טענתו היא שלא הוכח שהוא זה ששבר את האגודל של המתלונן. המתלונן מסר בעדותו כי הוא סבל מחבלה קודמת באגודל, ומשכך היה על המשיבה להגיש חוות דעת "מדעית" בכדי לשלול את האפשרות שהחבלה הקודמת גרמה לשבר באגודל, ולבסס את הקשר בין החבלה לבין מעשה העבירה המיוחס למערער – אך היא לא עשתה כן.

המשיבה תומכת בממצאי בית המשפט ובמסקנותיו.

טענתו של המערער – לא מיניה ולא מקצתיה. בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת המתלונן על פיה המערער הוציא מידו את מכשיר הטלפון שלו ואיים עליו בסכין ותוך כדי כך גרם לו שבר באגודל (פסקה 6 להכרעת הדין). עדות המתלונן אף נתמכה בחיזוקים ממקורות שונים.

הינה כי כן, בחקירתו הראשית של המתלונן (שהוקלטה) הוא סיפר כך (פרוטוקול הדיון מיום 14.7.2022):

"אחר כך הבחור והבחורה עוקבים אחריי, ראיתי אותם מסתכלים עליי, אני מדבר בטלפון, אחר כך אני אני עולה, עולה, עולה, כשאני מגיע לרחוב של בן דוד שלי, אחר כך לא פתח הדוד שלי את הדלת, חוזר לבית, אחר כך חוזר אותו מקום לכיוון הבית שלי, לשוק תלפיות. ש: מה זה אותו מקום? איפה זה היה? באיזה רחוב, אתה זוכר? ת: רחוב שפירא [...]. אחר כך תפסו אותי, בחור תפס אותי, לקח לי את הטלפון בכוח, הרביץ לי פה, בפה ואת האצבע שבר לי כאן" (עמ' 26).

ובהמשך:

"אתה צעקת הצילו? ת: כן, הצילו, הצילו, אז הוא הרביץ לי גם בוקס, אז זה טלפון לקח לי ביד, אני תפסתי אותו ככה, תיקח תיקח תיקח, אז שבר לי ככה, בכוח, רק טלפון של מגן נשאר לי, מגן לקח המשטרה [...]. ש: או-קיי. מה קרה לך כתוצאה מהאירוע הזה? קרה לך משהו. ת: כן, שבר לי יד, שהלכתי קופת חולים כללית, אחר כך לקופת חולים בכרמל" (עמ' 28-27).

וכך בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלות ב"כ המערער אשר העלה לפניו את התיאוריה כי שבירת האגודל אירעה לפני האירוע מושא ענייננו:

 

"לפני האירוע הזה נפגעת גם באצבע? ת: כן, גם באצבע נפגעתי. ש: נפגעת באצבע לפני האירוע? ת: כן. ש: איך נפגעת? ת: איך נפגעתי? ש: כן. ת: נראה לי נפלתי. ש: נפלת. איך נפלת? ת: לא זוכר. ש: לא זוכר איך נפלת? ת: כן. ש: הבנתי. זו אותה האצבע שנפגעת בה עוד פעם, נכון? ת: כן. ש: הבנתי אותך. וגם היית מגובס? היה לך גבס על האצבע? ת: לא, לא היה לי. ש: לא היה לך גבס? ת: לא. ש: אבל הרגשת כאבים אז. ת: כן. ש: הבנתי, על המקרה הקודם, או-קיי. זה כאבים שהיו למספר ימים? ת: כן. ש: וטיפלת בזה או לא טיפלת? ת: לא. ש: לא טיפלת? ת: לא טיפלתי" (עמ' 32-31).

שעה שבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגרסת המתלונן, אין מקום להתערב בקביעתו שהשבר באגודל של המתלונן נגרם על ידי המערער במהלך האירוע (וראו לעניין התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות לאחרונה: ע"פ 6637/22 בגיו נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (8.1.2024); ע"פ 6038/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (5.1.2023); ע"פ 2211/21 בדארנה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.7.2022)).

מכאן לטענתו הנוספת של המערער על פיה אין ממצאים "מדעיים" התומכים בגרסה שהשבר נגרם באותו אירוע ואין המדובר בשבר שהיה קיים קודם לכן.

לבית המשפט המחוזי הוגשו שתי תעודות רפואיות. הראשונה מקופת חולים כללית, מרפאת "מרכז רפואי לין" מיום 15.3.2022 שעה 12:39 (מוצג ת/79), בה נכתב מפי המתלונן שהותקף ביום האתמול וידו כואבת. הוא אובחן עם שבר באגודל (fracture thumb) והופנה להמשך בירור וטיפול במיון. השנייה מהמחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי כרמל מיום 15.3.2022 שעה 14:18 (מוצג ת/80) בה נכתב כי המתלונן הלין על כך שנחבל באגודל שמאל לאחר שהותקף. בצילום שנעשה במקום נכתב מפורשות כי אובחן בידו "שבר גליל מקורב אגודל משמאל". הטיפול שקיבל כלל קיבוע של היד בגבס. על פניו, די בתיעוד רפואי זה כדי להיווכח באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ביום האירוע המתלונן אובחן עם שבר באגודל. הטענה כי היה על המשיבה להצטייד בחוות דעת רפואית על מנת להוכיח שהשבר נגרם על ידי המערער אינה במקומה.

הלכה היא לפנינו מקדמת דנא "כי אף שחוות דעת רפואית עשויה לסייע במלאכת סיווגה של חבלה, בסופו של יום ההכרעה בשאלה זו מסורה לבית המשפט" (ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (9.11.2009); וראו גם: ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (6.8.2007); וכן ע"פ 8870/12 סנד נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (15.1.2014) בעניין יישום ההלכה בפועל). במקרה זה, על פניו די בתיעוד הרפואי האותנטי שהוצג ושהוגש כראיה לבית המשפט המחוזי בצירוף עדותו המהימנה של המתלונן, כדי להשתכנע כי המערער גרם לו חבלה חמורה. שבירת אצבע, אף אם הייתה חבולה לפני האירוע, דינה באופן חד-משמעי כחבלה חמורה.

מכל האמור מתבקשת המסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

ומכאן לערעור על גזר הדין.

הערעור על גזר הדין

8כאמור, טענתו העיקרית של המערער הייתה כי יש להקל בעונשו נוכח זאת שעליו להיות מזוכה מהעבירה של גרימת חבלה חמורה. ברם כאמור, לא נמצא ממש בטענת זיכויו.

מכאן לטענותיו הנוספות של המערער שהן בעיקרו של דבר טענות הנוגעות לאחידות הענישה – היינו השוואת העונש שהושת עליו לעומת זה שנגזר על הנאשמת; שבית המשפט החמיר עימו בהשוואה לנאשמים אחרים בעבירות דומות שהושתו עליהם עונשים קלים בהרבה; התעלמות בית המשפט מנסיבותיו האישיות הקשות; וסירוב בית המשפט להזמין תסקיר שירות מבחן בעניינו עובר למתן גזר הדין. המשיבה מנגד טוענת כי בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש ראוי בשים לב לחומרת מעשיו ולנסיבות ביצוע העבירות; עברו הפלילי; והעובדה שהנאשמת הורשעה אך בסיוע למערער בצירוף נסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות.

 

שוד אזרחים תמימים ההולכים לפי תומם במרחב הציבורי בשל חפצם של עבריינים ליטול מהם את הטלפונים שברשותם, הפך למכת מדינה של ממש (וראו בעניין זה לדוגמה בלבד: ע"פ 6766/16 חודיפא נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.3.2017); ע"פ 280/23 מדינת ישראל נ' Abker, פסקה 2 (18.5.2023)). וכפי שאמר בית המשפט בעניין ע"פ 6086/15 רשיד נ' מדינת ישראל (17.7.2016) בו ניתן הדגש גם על הנזק הרב שמעשה כזה גורם לקרבן העבירה:

 

"למרבה הצער, ערעורים בתיקי עבירות שוד מגיעים תדיר לפתחו של בית משפט זה, ובגדרם בולטת התופעה של שוד טלפונים ניידים, המלווה לא פעם במעשי אלימות כלפי קורבנות העבירה:

 

'למרבה הצער, הפכו, בתקופה האחרונה, מעשי השוד ובעיקר ככל שמדובר בשוד של מכשירים סלולאריים יקרי ערך, לתופעה שניתן להגדירהּ כ'מכת מדינה', כאשר חדשות לבקרים מדווחים אנו על תקיפה של קורבנות חסרי הגנה, על-ידי שודדים אלימים וחסרי מעצורים, המבקשים לשדוד את רכושם ולזכות ברווח כספי קל וזמין (ראו, לעניין זה, דברי חברתי, המשנָה לנשיא מ' נאור בע"פ 6378/11 בסול נ' מדינת ישראל (31.7.2012)). מעבר להיבט הכספי והכלכלי של התופעה, יש ליתן את הדעת לפגיעות הפיזיות, ולא פחות חמור מכך, לפגיעות הנפשיות הנגרמות לקורבנות העבירה, בצד הפגיעה בשלומו ובביטחונו של הציבור בכללותו' (ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (27.8.2013)).

 

גם המתלוננים בענייננו הותקפו בעודם הולכים ברחוב לתומם. תקיפתם האלימה בידי המערער הותירה בהם פצעים פיזיים, ובוודאי גם נפשיים, ולענין זה כבר נקבע ש"אין צורך בכל מקרה בתסקירי קרבן כדי לחוש את הטראומה העוברת על הקרבן" (ע"פ 5617/13 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה ט (27.5.2014)). פגיעה בביטחון הציבור קשה עוד יותר לאבחון ומדידה, אולם אף היא נלמדת מן ההיגיון" (שם, פסקה 8).

דברים שלא זו בלבד שלא נס לחם, אלא שהם נכונים היום ביתר שאת, שעה שהטלפונים הניידים החכמים הולכים ותופסים מקום מרכזי בחיי היום-יום, ועשויים להיות בבחינת "המשך טבעי של כף היד" (רע"א 28/20 פנגו פיי אנד גו בע"מ נ' ארליכמן, פסקה 23 (18.6.2023)). מכשירים אלה משמשים לא רק לתקשורת בין אדם לרעהו, אלא גם לצילום, לניווט, כאמצעי תשלום ולשימושים נוספים, ואוצרים בתוכם שפע של מידע בעל ערך כספי וסנטימנטלי. המסקנה המתבקשת מכך היא כי יש להחמיר בעונשם של עבריינים המבקשים לגזול את אותם חפצים יקרי ערך – תרתי משמע.

מעבר לאמור, במעשיו של המערער דבקה חומרה מיוחדת בשים לב לעברו הפלילי העשיר והמכביד. הוא הורשע בעברו במסגרת 13 תיקים פליליים שונים בלא פחות מ-20 הרשעות הכוללות גניבות, התפרצויות, הפרעה לשוטר, תקיפת שוטר, תקיפה כדי לגנוב, סמים, שוד ועוד. בית המשפט המחוזי הביא אך מקצת עלילותיו של המערער וציין רק שלוש מהן כדי להדגיש את הישנות המעשים המבוצעים על ידי המערער במשך השנים ו"שרשרת" הפעלת תקופות המאסר על תנאי שהושתו עליו, מבלי שהפיק מכך כל מסקנה שמא ראוי הוא לו שיתקן את אורחותיו:

 

(א)     ביום 5.4.2020 הורשע המערער בבית משפט השלום בחיפה          (47158-10-19) בביצוע עבירות התפרצות לבניין שאינו משמש למגורים, גניבה בצוותא, היזק בזדון בצוותא, החזקת מכשירי פריצה, שיבוש מהלכי משפט, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. הוא נידון ל-18 חודשי מאסר בפועל. בגזר הדין הופעל מאסר על תנאי בתיק קודם בן 6 חודשים, באופן ש-4 חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר וחודשיים במצטבר לו. בנוסף לעונש המאסר לריצוי בפועל, הושת מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. מאסר מותנה זה הוא המאסר המותנה בר הפעלה שהופעל במקרה שלפנינו.

 

(ב)     בת"פ 510/00 הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בעבירת שוד בנסיבות מחמירות. בגזר הדין שניתן ביום 3.5.2000 הוא נדון ל-12 חודשי מאסר בפועל ול-10 חודשי מאסר על תנאי.

 

(ג) בת"פ 40069/02 הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות נוספות, ונדון ל-3 שנות מאסר בפועל. באותו גזר דין הופעל מאסר מותנה קודם מתיק 510/00 הנ"ל, באופן ש-6 חודשים ירוצו בחופף, והיתר ירוצו במצטבר.

בית המשפט המחוזי גם נתן משקל ראוי, והביא בחשבון את אי נטילת האחריות על ידי המערער; חוסר רצונו האמיתי להשתקם; נסיבות ביצוע העבירות ואת מתחם עונש הראוי במקרה זה – בין 4 ל-7 שנות מאסר. מנגד לא נעלמו מעיני בית המשפט הנסיבות לקולא. כגון נסיבותיו האישיות והמשפחתיות; ניסיונות השיקום בעברו. לזכותו הובאה בחשבון אף התנהלותו העניינית של בא-כוחו, נסיבה שאיננה מובאת בחשבון על דרך הכלל.

ובאשר לטענת המערער בעניין חריגת בית המשפט מעיקרון אחידות הענישה בשל פער בלתי מוצדק בין העונש שהושת על הנאשמת לבין העונש שהושת עליו.

אכן כפי שנקבע זה מכבר, עיקרון אחידות הענישה "נועד להבטיח שוויון בפני החוק ומניעת שרירותיות בענישה" (ע"פ 1222/22 מדינת ישראל נ' נאצר, פסקה (23.6.2022); ע"פ 4423/22 אבו עמרה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (30.10.2022) (להלן: עניין אבו עמרה). העיקרון מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בנאשמים המורשעים באותו אישום (ע"פ 4074/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (22.7.2019)). אלא שעיקרון אחידות הענישה מחייב לא פעם הבחנה בין נאשמים שונים באותה פרשה בהתאם לחלקו של כל אחד מהם בביצוע העבירות (עניין אבו עמרה, שם).

בענייננו בית המשפט המחוזי נימק כדבעי את ההבחנה הרלוונטית הקיימת בין המערער לבין הנאשמת. ראשית היא רק סייעה לביצוע העבירות, וחלקה היה מצומצם לעידוד המערער ללא השתתפות "פיסית" בנעשה. שנית, ניתן משקל לנסיבותיה האישיות הקשות ולכך שהתרשמות בית המשפט ממנה הייתה כי היא רק נגררה אחר המערער. שלישית, הנאשמת נעדרת עבר פלילי. אין להשוות אפוא בין השניים.

 ולבסוף לטענת המערער כי בית המשפט היה צריך להיעתר לבקשתו להזמין תסקיר שירות מבחן.

בית המשפט לא ראה כל תוחלת בהזמנת תסקיר שכן התרשם כי לא קיימת תשתית לטענת המערער שיש סיכוי לשיקומו. כן התרשם שהמערער עדיין לא למד את הלקח מהתנהגותו בעבר, זאת בין היתר בשים לב לכך שבעת ביצוע העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה.

ההחלטה על הזמנת תסקיר היא עניין המצוי בגרעין שיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולא ראיתי שנפל פגם בהפעלת שיקול הדעת במקרה זה. וכפי שאמרתי בעבר בעניין ע"פ 5139/19 לביא נ' מדינת ישראל (17.3.2020):

 

"כידוע אין חובת תסקיר בהטלת עונש מאסר לנאשם, אשר מלאו לו 21 שנים (וראו: אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964; ע"פ 2056/15 רוז'קוב נ' מדינת ישראל (28.11.2016); ע"פ 1019/13 פאיס נ' מדינת ישראל (6.7.2015); ע"פ 4512/09 ד"ר סבטלנה רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (31.8.2010)). והלכה היא מקדמת דנא כי הזמנת תסקיר לנאשמים מעל גיל 21 מסורה לשיקול דעת בית המשפט (ע"פ 5626/14  לנקין נ' מדינת ישראל (2.8.2015); רע"פ 8884/13 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2014))" (שם, פסקה 24).

בהתאם הגיע בית המשפט למסקנה שהגיעה העת למצות את הדין עם המערער ולדחות את הערעורים שהגיש. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 


יום שבת, 9 במרץ 2024

21 חודשי מאסר בגין השלכת פסולת במקום אסור ועבירות נלוות

בית המשפט העליון דן בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' ליבדרו) ב-ת"פ 25356-05-20 מיום 25.6.2023, בגדרו נגזר על המערער 1 (להלן: המערער) עונש של 21 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית; והוטל על המערערת 2 (להלן: החברה) קנס כספי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

 

הערעור מופנה כלפי חומרת העונש שהושת על המערער, ולמעשה כלפי רכיב המאסר בפועל בלבד.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן בשלישית, החברה, אשר נמצאת בבעלותו ובניהולו של המערער, עוסקת, בין היתר, בפינוי והובלת פסולת ביתית מעורבת. עד ליום 30.9.2018, החברה הובילה פסולת מתחנת מעבר באום אל פאחם לאתר ההטמנה "גני הדס" (להלן בהתאמה: תחנת המעבר ו-גני הדס או האתר). זאת, במסגרת הסכם שנחתם עם החברה המפעילה את תחנת המעבר, לפיו החברה תוביל מתחנת המעבר פסולת לגני הדס בלבד, בתמורה לדמי הובלה. כן נקבע בהסכם כי החברה תקבל תמורה עבור דמי הכניסה והיטל ההטמנה שיהיה עליה לשלם לאתר, בהתאם לכמות הפסולת שתפנה אליו. לצד זאת, בחודש פברואר 2018 נחתם חוזה התקשרות בין החברה לגני הדס המפרט את גובה התשלומים שבהם החברה תחויב עבור ההטמנות. בתום כל חודש, גני הדס העבירה למערערים דוח בדבר הפסולת שרוקנה על ידי החברה באתר, והמערערים הגישו אותו לחברה המפעילה את תחנת המעבר לצורך הוכחת כמות הפסולת שפונתה באותו חודש.

בחודש ספטמבר 2018 גני הדס הפסיקו את התקשרותם מול המערער וזה חדל מלהגיע לאתר. חרף זאת, החברה המשיכה להוביל פסולת מתחנת המעבר בין החודשים אוקטובר 2018 ופברואר 2019, תוך יצירת מצג-שווא והצגת דוחות מזויפים לפיהם הפסולת המועמסת על ידה מובלת להטמנה באתר. במהלך תקופה זו, משאיות החברה, או מי מטעמה, נהגו לשפוך את הפסולת בדרום הארץ, במקום שאינו מוכר בחוק כאתר המורשה לקליטת והטמנת פסולת. על סמך הדיווחים הכוזבים המערער והחברה קיבלו מהחברה המפעילה את תחנת המעבר תמורה כספית בסך 1.3 מיליון ש"ח. 

על מנת להסתיר את הכספים מושא העבירה, המערער הפקידם בחשבון הבנק של החברה. בהמשך לכך, הופקדו בחשבון כספים "לגיטימיים" ונמשכו ממנו כספים בסך של לפחות 3.9 מיליון ש"ח, בכוונה ליצור כסות של פעילות חוקית בחשבון, באופן שלא מאפשר להבדיל בין הכספים מושא העבירה ליתר הרכוש שבחשבון.

בגין זאת, המערער והחברה הואשמו בעבירה של איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון); מספר עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ועבירות רבות של השלכת פסולת ולכלוך רשות הרבים לפי סעיפים 2, 4(א) ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון).

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

המערער והחברה הורשעו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן בשלישית במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הוסכם כי המשיבה תגביל את טיעוניה לרף עונשי עליון של 24 חודשי מאסר בפועל ואילו המערער יטען לעונש באופן חופשי; החברה תשלם קנס סמלי בגובה 100 ש"ח; יחולט נכס מקרקעין שבבעלותה, ותינתן למערערים אפשרות לפדותו תמורת סכום של 3.9 מיליון ש"ח.



בגזר הדין, בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח אופי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים, ומאחר שהעונש שבכוונתו לגזור על המערער נמצא בטווח הטיעון שהוסכם ביניהם, אין הכרח לקבוע במדויק את מתחם העונש ההולם. עם זאת, צוין כי המערער פגע באופן משמעותי בערכים המוגנים, ובכלל זה, בזכויות קנייניות ובהגנה על איכות הסביבה. בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, ניתן משקל לרמת התכנון הגבוהה של המעשים, לנזק שנגרם לסביבה ולמערכת הפיננסית, וכן לחלקו המרכזי, אם לא הבלעדי, של המערער בביצוע העבירות. עוד נשקלו ההיקף הכספי המשמעותי של המרמה, משך התקופה הארוך בה בוצעו העבירות והקושי הקיים בתפיסת עבריינים בעבירות מסוג זה.

לאחר שנדרש למדיניות הענישה הנוהגת, בית המשפט המחוזי פנה לבחון את נסיבותיו של המערער. בכלל זה, נשקלו הודאתו, הגם שהייתה בשלב מתקדם של ההליך; התיקון שבוצע בכתב האישום; ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות. כן ניתן משקל לתסקירי שירות המבחן וחוות הדעת הפרטית שהוגשו בעניינו של המערער, אשר המליצו כי יוטל עליו צו מבחן למשך שנה ומאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. עם זאת, בית המשפט המחוזי בחר שלא לאמץ המלצות אלה, בציינו כי חומרת העבירות ושיקולי גמול והרתעה מחייבים עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית. מלבד האמור, ניתן משקל לנכונות המערער להשתלב בהליך טיפולי ולהחזיר לקופה הציבורית סכום כסף משמעותי באמצעות מנגנון החילוט שהוסכם; ולהבדיל, לעברו הפלילי והרשעותיו הקודמות בעבירות דומות, שבגינן נידון ל-14 חודשי מאסר בפועל ולחילוט של מעל 3 מיליון ש"ח, כמו גם לכך שהעבירות דנן בוצעו בעת שידע כי מתנהלת נגדו חקירה בגין עבירות מרמה והלבנת הון.

לנוכח האמור, נגזר על המערער עונש של 21 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון או עבירת מרמה מסוג פשע, למשך 3 שנים; ו-6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת מרמה מסוג עוון או עבירה של השלכת פסולת ולכלוך לרשות הרבים, למשך 3 שנים. כמו כן, חולט נכס מקרקעין שבבעלות החברה לטובת קרן חילוט, אשר ניתן לפדיון תמורת סכום של 3.9 מיליון ש"ח; והושת על החברה קנס בסך 100 ש"ח.

תמצית טענות הצדדים בערעור

לטענת המערער, לא ניתן משקל מספק לעמדת שירות המבחן ולחוות הדעת של מטפל נוסף שהוגשה בעניינו, בדבר השינוי שעבר בעקבות המאסר בפועל שריצה בגין עבירות קודמות, אשר היווה "גורם הרתעתי משמעותי". עוד נטען, כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת וכי בית המשפט המחוזי התייחס למקרים שנסיבותיהם שונות וחמורות מהמקרה דנן. מלבד זאת, המערער טוען כי יש להתחשב בכך שלמעט הרשעתו הקודמת הוא נעדר עבר פלילי, בהסכמתו לחילוט גבוה בסך 3.9 מיליון ש"ח, במשבר האמון שנוצר בעקבות המעשים בינו למשפחתו, וכן בנסיבותיו האישיות ובשיקולי שיקום.

יצוין, כי עובר לדיון שהתקיים בתיק זה, הוגש תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן. בתסקיר זה, ובדברי נציג שירות המבחן בדיון שלפנינו, הובהר כי שירות המבחן אינו שב כעת על המלצתו לריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער בדרך של עבודות שירות. זאת בשל חומרת העבירות "ובהיעדר מידע ברור ביחס להפחתה בסיכון להישנות התנהלות עוברת חוק מצדו". חלף זאת, הומלץ בתסקיר העדכני לבחון קיצור של עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, לנוכח השתלבותו במסגרות טיפוליות בשנה החולפת.

המשיבה עומדת על כך שהמערער ביצע את העבירות חרף העובדה שכבר הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות קודמות דומות. לטענתה, העונש שהתבקש בעניינו הולם את חומרת העבירות ועולה בקנה אחד עם ההסדר העונשי החלקי שהוסכם על הצדדים. בתוך כך, מודגש כי במסגרת הרשעתו הקודמת, שבגינה נידון ל-14 חודשי מאסר בפועל, פעל המערער להטמנת פסולת באתר ייעודי, ואילו הפעם הזו ההטמנה נעשתה באתר "פיראטי" הנמצא בסמוך למקומות מגורים. כן נטען כי על העונש לבטא את נכונותו של המערער לפגוע באיכות הסביבה בעבור "כסף קל", וכי שירות המבחן לא בא בהמלצה שיקומית בחוות דעתו העדכנית.

דיון והכרעה

הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם ניכרת חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים או כאשר נפלה על פני הדברים טעות מהותית ובולטת בגזר הדין (ע"פ 2909/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (7.2.2024)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים חריגים אלה

חשיבותה של הגנת הסביבה זכתה לביטויים רבים בפסיקת בית משפט העליון, מתוך הכרה בכך שאיכות חייהם ורווחתם של תושבי מדינת ישראל תלויה במידה רבה בשמירה על משאבי הטבע המצויים בשטחה ובמניעת זיהומים בקרקע, במים ובאוויר (ראו למשל: ע"א 4354/22 טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פסקה 23 (12.10.2023); רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה, פסקה ז' (24.11.2010)). להגשמת תכלית זו, נקבעו בדין סנקציות פליליות שונות – בין היתר, במסגרת חוק שמירת הניקיון, הרלוונטי לענייננו.



יחד עם זאת, לנוכח קשיי הפיקוח והאכיפה הקיימים בעבירות סביבתיות, ובתחום הפסולת בפרט, מניעתן של עבירות אלה נותרת בגדר אתגר מתמשך. כך, קיים מחסור בכוח אדם המעורב בהליכי האכיפה בפועל; הכלים שבידי המשרד להגנת הסביבה לאימות הנתונים המדווחים על ידי המפוקחים הם מצומצמים, ובהתאם נדרשת הרחבה משמעותית של השימוש בכלים טכנולוגיים מתקדמים; וישנם פערים בהנחיות ובנהלים המקצועיים בתחום בין המחוזות השונים (ראו: המשרד להגנת הסביבה אסטרטגיה למשק פסולת בר קיימא 2030-2021 137 (2020)).

בשים לב לנזק הנגרם לכלל הציבור מזיהום הטבע, כמו גם לעובדה שעבירות אלו נעשות פעמים רבות ממניע כלכלי מובהק, נדרשת ענישה מרתיעה אשר תעקר את התמריץ לפגוע בסביבה עבור "רווח קל" (ראו והשוו: ע"פ 1312/21 גרינפלד נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (2.8.2022); ראו גם: רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה י"ז (24.11.2010)).

בענייננו, המערער פעל משך מספר חודשים להשלכת פסולת בניגוד לדין במקומות שאינם מיועדים לכך ובקרבת מקומות מגורים. אם בכך לא די – המערער השתמש בדוחות מזויפים על מנת ליצור מצג-שווא לפיו הפסולת מוטמנת באתר מורשה, והכל כדי לקבל כספים במרמה מבלי לשאת בעלויות ההטמנה. לאחר מכן, כספי המרמה הופקדו בחשבון בנק של החברה יחד עם כספים אחרים ששימשו לפעילותה על מנת להסתיר את מקורם. מדובר בעבירות מתמשכות, מתוכננות ומתוחכמות, שבוצעו על ידי המערער בזמן שידע כי ננקטים נגדו הליכים פליליים בגין עבירות קודמות בעלות מאפיינים דומים.

לנוכח חומרת המעשים, אין בידי בית המשפט העליון לקבל את הטענה כי העונש שנגזר על המערער חורג ממדיניות הענישה הנוהגת. זאת בפרט בראי ההלכה כי כאשר העונש אינו חורג מהרף העליון שהוסכם על הצדדים בהסדר טיעון, התערבות בו תיעשה רק בנסיבות מיוחדות וחריגות – נסיבות אשר אינן מתקיימות בענייננו (ראו: ע"פ 5932/21 קורובקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (13.7.2022); ע"פ 7997/15 פאהום נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (1.10.2017); ע"פ 4441/13 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.8.2014)). כאמור, הצדדים הסכימו כי המשיבה תוכל לטעון לעונש של עד 24 חודשי מאסר בפועל, ובית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מופחת מכך, העומד על 21 חודשי מאסר בפועל. בניסיון לטעון כי עונשו חמור יתר על המידה, המערער הפנה לפסיקה המתייחסת בעיקרה לעבירות מרמה והלבנת הון, אולם בזו אין כדי לבטא את מלוא חומרת מעשיו, לנוכח הפגיעה הנלווית להם בערך המוגן של איכות הסביבה, ומכאן שלא ניתן להקיש ממנה באופן ישיר לעונש שיש להטיל במקרה זה.

בית המשפט העליון אף לא מצא לנכון ליתן משקל נוסף לזה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי להסכמת המערער כי יחולט נכס בבעלות החברה בשווי "גבוה". הסכמה זו ניתנה במסגרת הסדר עונשי, והיא מבטאת, מטבע הדברים, את הסיכונים והאיזונים השונים שהצדדים לקחו על עצמם בקבלת ההסדר.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נתן בגזר הדין משקל לחוות הדעת של הגורמים הטיפוליים, אולם החליט, כאמור, שלא לקבל את המלצתם בשל חומרת העבירות ובהתחשב בשיקולי גמול והרתעה. מסקנה זו מקובלת עליי. כידוע, שיקולי שיקום אינם חזות הכל והם נמדדים בגזירת העונש לצד שיקולי ענישה נוספים (ע"פ 51/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (13.6.2023)).

כאמור, למערער הרשעה קודמת בעבירות מרמה והלבנת הון, אף היא בעניין תשלומים בגין הטמנת פסולת, אשר בגינה נגזר עליו עונש של 14 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בזמן שמתנהלים נגדו הליכים פליליים בגין עבירות אלה, שב המערער וביצע עבירות דומות ממש, כאשר הפעם הגדיל לעשות והטמין פסולת באתר "פיראטי" שאינו מורשה לכך. הישנות המעשים, כמו גם העובדה שחומרתם "עלתה מדרגה", מלמדים כי המערער אינו נרתע מאימת הדין ומתייחס בשוויון נפש לנזק העלול להיגרם לסביבתו ולסובביו, ומכאן ששיקולי ההרתעה והגמול גוברים בנסיבות העניין. משאלו הם פני הדברים, אף מצוקתו הכלכלית של המערער, הגם שלא נעלמה מעיני בית המשפט, אינה מצדיקה הקלה בעונשו.

אם לסכם, העונש שנגזר על המערער נותן ביטוי ברור לחומרת מעשיו ומאזן כראוי בין תכליות הענישה השונות. משכך, לא קמה עילה להתערבות בית המשפט העליון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

במאמר מוסגר יוער, כפי שצוין בעבר, העובדה שהמשיבה הסכימה לרף עונשי עליון אינה מייתרת את הצורך בקביעת מתחם ענישה הולם (ראו: ע"פ 6197/20 מדינת ישראל נ' גולאני, פסקה 16 (28.11.2021)). לא הועלתה על ידי הצדדים טענה בעניין זה, והדברים נאמרים למעלה מן הצורך (ראו: ע"פ 78/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (26.7.2022)).

בטרם סיום

שמירת משאביה הטבעיים של מדינת ישראל היא תכלית רבת מעלה, המשרתת את כלל יושביה, בהווה ובעתיד. על כן, פעולות האכיפה הננקטות על ידי הרשויות בשנים האחרונות למיגור התופעה של השלכת פסולת באתרים שאינם מורשים לכך – מבורכות. מן הראוי כי גם בתי המשפט יסייעו ככל הניתן בקידום תכלית זו, בהטלת עונשים חמורים אשר יהיה בהם כדי לבטא לאשורו את האינטרס הציבורי שבשמירה על איכות הסביבה וכן להרתיע עבריינים כדוגמת המערערים שלפנינו, אשר רק בשל בצע כסף השליכו פסולת ברשות הרבים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.