מאסר בגין שוד של צעיר בעזרת סכין

ערעור על הכרעת הדין מיום 8.1.2023 וגזר הדין מיום 8.2.2023 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן) בת"פ 56371-03-22 בהם הורשע המערער בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא למטרה כשרה; ונגזרו עליו 5 שנות מאסר בפועל, הפעלת מאסר על תנאי של חצי שנה במצטבר, שנה אחת מאסר על תנאי וחיוב לפצות את קורבן העבירה בסך של 5,000 ש"ח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

בכתב האישום מסופר כי ביום 15.3.2022 בסביבות השעה 02:20 בלילה, הלך המערער ברחוב בעיר חיפה יחד עם נאשמת נוספת (להלן: הנאשמת, ושניהם יחד: הנאשמים), כאשר המערער נשא על גופו סכין. הנאשמים ראו את המתלונן, יליד 1982, הולך באותו רחוב לבדו ובידו טלפון נייד, והחליטו לשדוד אותו. הנאשמים ניגשו לכיוון המתלונן, והמערער תקף אותו באגרופים, וניסה למשוך את הטלפון הנייד שהלה החזיק בידו. המתלונן התנגד ואחז בטלפון בחוזקה, ובאותה עת הנאשמת עודדה את המערער ואמרה לו "תיקח לו כבר את הטלפון". או אז, המערער עיקם בכוח את ידו של המתלונן, והמתלונן נפל ארצה. בעוד המתלונן שרוע על הקרקע, המערער בעט בידו, ובהמשך איים עליו באמצעות הסכין שנשא ודרש שילך מהמקום. הנאשמים נמלטו לרחוב אחר כשהטלפון של המתלונן בידם, והמתלונן רדף אחריהם וביקש שיחזירו לו את הטלפון. המערער, שרצה להרתיע את המתלונן מלהמשיך ללכת בעקבותיהם, הסתובב והשליך אבנים על המתלונן. כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרם למתלונן שבר באגודל יד שמאל וחבלה בשפתיים.

העבירות שיוחסו למערער היו שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק; והחזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק. העבירות שיוחסו לנאשמת היו סיוע לשוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 31 לחוק; וסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק.

הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום, ומסרו תיאורים סותרים באשר למעשיהם באותו לילה. לאחר שמיעת ראיות, בית המשפט הרשיע את שניהם בכל העבירות שיוחסו להם. על המערער הושתו העונשים שפורטו לעיל, ועל הנאשמת הושת עונש מאסר בפועל של 18 חודשים ו-6 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הכרעת הדין הופנה רק כלפי הרשעתו בעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שכן לטענתו קיים ספק סביר בשאלה אם הוא מי שהסב למתלונן את הנזקים באגודל ידו השמאלית. כפועל יוצא מכך נטען כי יש להקל באופן משמעותי בעונשו. בנוסף נטען כי גם אם הכרעת הדין תיוותר על כנה, יש להקל בעונשו בהיותו מופלג בחומרתו. נתמקד אפוא להלן בהכרעת הדין רק לגבי שבירת אגודלו של המתלונן.

הערעור על הכרעת הדין

בית המשפט קבע כי שבירת האגודל של המתלונן מהווה גרימת חבלה חמורה בהתאם לסעיף 333 לחוק, והעובדה שהמערער נשא עימו סכין ממלאת את יסודותיה של הנסיבה המחמירה בסעיף 335(א)(1). המערער לא חולק על כך ששבירת האגודל בנסיבות שפורטו באישום נכנסת לגדרה של העבירה, אך טענתו היא שלא הוכח שהוא זה ששבר את האגודל של המתלונן. המתלונן מסר בעדותו כי הוא סבל מחבלה קודמת באגודל, ומשכך היה על המשיבה להגיש חוות דעת "מדעית" בכדי לשלול את האפשרות שהחבלה הקודמת גרמה לשבר באגודל, ולבסס את הקשר בין החבלה לבין מעשה העבירה המיוחס למערער – אך היא לא עשתה כן.

המשיבה תומכת בממצאי בית המשפט ובמסקנותיו.

טענתו של המערער – לא מיניה ולא מקצתיה. בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת המתלונן על פיה המערער הוציא מידו את מכשיר הטלפון שלו ואיים עליו בסכין ותוך כדי כך גרם לו שבר באגודל (פסקה 6 להכרעת הדין). עדות המתלונן אף נתמכה בחיזוקים ממקורות שונים.

הינה כי כן, בחקירתו הראשית של המתלונן (שהוקלטה) הוא סיפר כך (פרוטוקול הדיון מיום 14.7.2022):

"אחר כך הבחור והבחורה עוקבים אחריי, ראיתי אותם מסתכלים עליי, אני מדבר בטלפון, אחר כך אני אני עולה, עולה, עולה, כשאני מגיע לרחוב של בן דוד שלי, אחר כך לא פתח הדוד שלי את הדלת, חוזר לבית, אחר כך חוזר אותו מקום לכיוון הבית שלי, לשוק תלפיות. ש: מה זה אותו מקום? איפה זה היה? באיזה רחוב, אתה זוכר? ת: רחוב שפירא [...]. אחר כך תפסו אותי, בחור תפס אותי, לקח לי את הטלפון בכוח, הרביץ לי פה, בפה ואת האצבע שבר לי כאן" (עמ' 26).

ובהמשך:

"אתה צעקת הצילו? ת: כן, הצילו, הצילו, אז הוא הרביץ לי גם בוקס, אז זה טלפון לקח לי ביד, אני תפסתי אותו ככה, תיקח תיקח תיקח, אז שבר לי ככה, בכוח, רק טלפון של מגן נשאר לי, מגן לקח המשטרה [...]. ש: או-קיי. מה קרה לך כתוצאה מהאירוע הזה? קרה לך משהו. ת: כן, שבר לי יד, שהלכתי קופת חולים כללית, אחר כך לקופת חולים בכרמל" (עמ' 28-27).

וכך בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלות ב"כ המערער אשר העלה לפניו את התיאוריה כי שבירת האגודל אירעה לפני האירוע מושא ענייננו:

 

"לפני האירוע הזה נפגעת גם באצבע? ת: כן, גם באצבע נפגעתי. ש: נפגעת באצבע לפני האירוע? ת: כן. ש: איך נפגעת? ת: איך נפגעתי? ש: כן. ת: נראה לי נפלתי. ש: נפלת. איך נפלת? ת: לא זוכר. ש: לא זוכר איך נפלת? ת: כן. ש: הבנתי. זו אותה האצבע שנפגעת בה עוד פעם, נכון? ת: כן. ש: הבנתי אותך. וגם היית מגובס? היה לך גבס על האצבע? ת: לא, לא היה לי. ש: לא היה לך גבס? ת: לא. ש: אבל הרגשת כאבים אז. ת: כן. ש: הבנתי, על המקרה הקודם, או-קיי. זה כאבים שהיו למספר ימים? ת: כן. ש: וטיפלת בזה או לא טיפלת? ת: לא. ש: לא טיפלת? ת: לא טיפלתי" (עמ' 32-31).

שעה שבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגרסת המתלונן, אין מקום להתערב בקביעתו שהשבר באגודל של המתלונן נגרם על ידי המערער במהלך האירוע (וראו לעניין התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות לאחרונה: ע"פ 6637/22 בגיו נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (8.1.2024); ע"פ 6038/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (5.1.2023); ע"פ 2211/21 בדארנה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.7.2022)).

מכאן לטענתו הנוספת של המערער על פיה אין ממצאים "מדעיים" התומכים בגרסה שהשבר נגרם באותו אירוע ואין המדובר בשבר שהיה קיים קודם לכן.

לבית המשפט המחוזי הוגשו שתי תעודות רפואיות. הראשונה מקופת חולים כללית, מרפאת "מרכז רפואי לין" מיום 15.3.2022 שעה 12:39 (מוצג ת/79), בה נכתב מפי המתלונן שהותקף ביום האתמול וידו כואבת. הוא אובחן עם שבר באגודל (fracture thumb) והופנה להמשך בירור וטיפול במיון. השנייה מהמחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי כרמל מיום 15.3.2022 שעה 14:18 (מוצג ת/80) בה נכתב כי המתלונן הלין על כך שנחבל באגודל שמאל לאחר שהותקף. בצילום שנעשה במקום נכתב מפורשות כי אובחן בידו "שבר גליל מקורב אגודל משמאל". הטיפול שקיבל כלל קיבוע של היד בגבס. על פניו, די בתיעוד רפואי זה כדי להיווכח באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ביום האירוע המתלונן אובחן עם שבר באגודל. הטענה כי היה על המשיבה להצטייד בחוות דעת רפואית על מנת להוכיח שהשבר נגרם על ידי המערער אינה במקומה.

הלכה היא לפנינו מקדמת דנא "כי אף שחוות דעת רפואית עשויה לסייע במלאכת סיווגה של חבלה, בסופו של יום ההכרעה בשאלה זו מסורה לבית המשפט" (ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (9.11.2009); וראו גם: ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (6.8.2007); וכן ע"פ 8870/12 סנד נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (15.1.2014) בעניין יישום ההלכה בפועל). במקרה זה, על פניו די בתיעוד הרפואי האותנטי שהוצג ושהוגש כראיה לבית המשפט המחוזי בצירוף עדותו המהימנה של המתלונן, כדי להשתכנע כי המערער גרם לו חבלה חמורה. שבירת אצבע, אף אם הייתה חבולה לפני האירוע, דינה באופן חד-משמעי כחבלה חמורה.

מכל האמור מתבקשת המסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

ומכאן לערעור על גזר הדין.

הערעור על גזר הדין

8כאמור, טענתו העיקרית של המערער הייתה כי יש להקל בעונשו נוכח זאת שעליו להיות מזוכה מהעבירה של גרימת חבלה חמורה. ברם כאמור, לא נמצא ממש בטענת זיכויו.

מכאן לטענותיו הנוספות של המערער שהן בעיקרו של דבר טענות הנוגעות לאחידות הענישה – היינו השוואת העונש שהושת עליו לעומת זה שנגזר על הנאשמת; שבית המשפט החמיר עימו בהשוואה לנאשמים אחרים בעבירות דומות שהושתו עליהם עונשים קלים בהרבה; התעלמות בית המשפט מנסיבותיו האישיות הקשות; וסירוב בית המשפט להזמין תסקיר שירות מבחן בעניינו עובר למתן גזר הדין. המשיבה מנגד טוענת כי בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש ראוי בשים לב לחומרת מעשיו ולנסיבות ביצוע העבירות; עברו הפלילי; והעובדה שהנאשמת הורשעה אך בסיוע למערער בצירוף נסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות.

 

שוד אזרחים תמימים ההולכים לפי תומם במרחב הציבורי בשל חפצם של עבריינים ליטול מהם את הטלפונים שברשותם, הפך למכת מדינה של ממש (וראו בעניין זה לדוגמה בלבד: ע"פ 6766/16 חודיפא נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.3.2017); ע"פ 280/23 מדינת ישראל נ' Abker, פסקה 2 (18.5.2023)). וכפי שאמר בית המשפט בעניין ע"פ 6086/15 רשיד נ' מדינת ישראל (17.7.2016) בו ניתן הדגש גם על הנזק הרב שמעשה כזה גורם לקרבן העבירה:

 

"למרבה הצער, ערעורים בתיקי עבירות שוד מגיעים תדיר לפתחו של בית משפט זה, ובגדרם בולטת התופעה של שוד טלפונים ניידים, המלווה לא פעם במעשי אלימות כלפי קורבנות העבירה:

 

'למרבה הצער, הפכו, בתקופה האחרונה, מעשי השוד ובעיקר ככל שמדובר בשוד של מכשירים סלולאריים יקרי ערך, לתופעה שניתן להגדירהּ כ'מכת מדינה', כאשר חדשות לבקרים מדווחים אנו על תקיפה של קורבנות חסרי הגנה, על-ידי שודדים אלימים וחסרי מעצורים, המבקשים לשדוד את רכושם ולזכות ברווח כספי קל וזמין (ראו, לעניין זה, דברי חברתי, המשנָה לנשיא מ' נאור בע"פ 6378/11 בסול נ' מדינת ישראל (31.7.2012)). מעבר להיבט הכספי והכלכלי של התופעה, יש ליתן את הדעת לפגיעות הפיזיות, ולא פחות חמור מכך, לפגיעות הנפשיות הנגרמות לקורבנות העבירה, בצד הפגיעה בשלומו ובביטחונו של הציבור בכללותו' (ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (27.8.2013)).

 

גם המתלוננים בענייננו הותקפו בעודם הולכים ברחוב לתומם. תקיפתם האלימה בידי המערער הותירה בהם פצעים פיזיים, ובוודאי גם נפשיים, ולענין זה כבר נקבע ש"אין צורך בכל מקרה בתסקירי קרבן כדי לחוש את הטראומה העוברת על הקרבן" (ע"פ 5617/13 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה ט (27.5.2014)). פגיעה בביטחון הציבור קשה עוד יותר לאבחון ומדידה, אולם אף היא נלמדת מן ההיגיון" (שם, פסקה 8).

דברים שלא זו בלבד שלא נס לחם, אלא שהם נכונים היום ביתר שאת, שעה שהטלפונים הניידים החכמים הולכים ותופסים מקום מרכזי בחיי היום-יום, ועשויים להיות בבחינת "המשך טבעי של כף היד" (רע"א 28/20 פנגו פיי אנד גו בע"מ נ' ארליכמן, פסקה 23 (18.6.2023)). מכשירים אלה משמשים לא רק לתקשורת בין אדם לרעהו, אלא גם לצילום, לניווט, כאמצעי תשלום ולשימושים נוספים, ואוצרים בתוכם שפע של מידע בעל ערך כספי וסנטימנטלי. המסקנה המתבקשת מכך היא כי יש להחמיר בעונשם של עבריינים המבקשים לגזול את אותם חפצים יקרי ערך – תרתי משמע.

מעבר לאמור, במעשיו של המערער דבקה חומרה מיוחדת בשים לב לעברו הפלילי העשיר והמכביד. הוא הורשע בעברו במסגרת 13 תיקים פליליים שונים בלא פחות מ-20 הרשעות הכוללות גניבות, התפרצויות, הפרעה לשוטר, תקיפת שוטר, תקיפה כדי לגנוב, סמים, שוד ועוד. בית המשפט המחוזי הביא אך מקצת עלילותיו של המערער וציין רק שלוש מהן כדי להדגיש את הישנות המעשים המבוצעים על ידי המערער במשך השנים ו"שרשרת" הפעלת תקופות המאסר על תנאי שהושתו עליו, מבלי שהפיק מכך כל מסקנה שמא ראוי הוא לו שיתקן את אורחותיו:

 

(א)     ביום 5.4.2020 הורשע המערער בבית משפט השלום בחיפה          (47158-10-19) בביצוע עבירות התפרצות לבניין שאינו משמש למגורים, גניבה בצוותא, היזק בזדון בצוותא, החזקת מכשירי פריצה, שיבוש מהלכי משפט, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. הוא נידון ל-18 חודשי מאסר בפועל. בגזר הדין הופעל מאסר על תנאי בתיק קודם בן 6 חודשים, באופן ש-4 חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר וחודשיים במצטבר לו. בנוסף לעונש המאסר לריצוי בפועל, הושת מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. מאסר מותנה זה הוא המאסר המותנה בר הפעלה שהופעל במקרה שלפנינו.

 

(ב)     בת"פ 510/00 הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בעבירת שוד בנסיבות מחמירות. בגזר הדין שניתן ביום 3.5.2000 הוא נדון ל-12 חודשי מאסר בפועל ול-10 חודשי מאסר על תנאי.

 

(ג) בת"פ 40069/02 הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות נוספות, ונדון ל-3 שנות מאסר בפועל. באותו גזר דין הופעל מאסר מותנה קודם מתיק 510/00 הנ"ל, באופן ש-6 חודשים ירוצו בחופף, והיתר ירוצו במצטבר.

בית המשפט המחוזי גם נתן משקל ראוי, והביא בחשבון את אי נטילת האחריות על ידי המערער; חוסר רצונו האמיתי להשתקם; נסיבות ביצוע העבירות ואת מתחם עונש הראוי במקרה זה – בין 4 ל-7 שנות מאסר. מנגד לא נעלמו מעיני בית המשפט הנסיבות לקולא. כגון נסיבותיו האישיות והמשפחתיות; ניסיונות השיקום בעברו. לזכותו הובאה בחשבון אף התנהלותו העניינית של בא-כוחו, נסיבה שאיננה מובאת בחשבון על דרך הכלל.

ובאשר לטענת המערער בעניין חריגת בית המשפט מעיקרון אחידות הענישה בשל פער בלתי מוצדק בין העונש שהושת על הנאשמת לבין העונש שהושת עליו.

אכן כפי שנקבע זה מכבר, עיקרון אחידות הענישה "נועד להבטיח שוויון בפני החוק ומניעת שרירותיות בענישה" (ע"פ 1222/22 מדינת ישראל נ' נאצר, פסקה (23.6.2022); ע"פ 4423/22 אבו עמרה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (30.10.2022) (להלן: עניין אבו עמרה). העיקרון מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בנאשמים המורשעים באותו אישום (ע"פ 4074/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (22.7.2019)). אלא שעיקרון אחידות הענישה מחייב לא פעם הבחנה בין נאשמים שונים באותה פרשה בהתאם לחלקו של כל אחד מהם בביצוע העבירות (עניין אבו עמרה, שם).

בענייננו בית המשפט המחוזי נימק כדבעי את ההבחנה הרלוונטית הקיימת בין המערער לבין הנאשמת. ראשית היא רק סייעה לביצוע העבירות, וחלקה היה מצומצם לעידוד המערער ללא השתתפות "פיסית" בנעשה. שנית, ניתן משקל לנסיבותיה האישיות הקשות ולכך שהתרשמות בית המשפט ממנה הייתה כי היא רק נגררה אחר המערער. שלישית, הנאשמת נעדרת עבר פלילי. אין להשוות אפוא בין השניים.

 ולבסוף לטענת המערער כי בית המשפט היה צריך להיעתר לבקשתו להזמין תסקיר שירות מבחן.

בית המשפט לא ראה כל תוחלת בהזמנת תסקיר שכן התרשם כי לא קיימת תשתית לטענת המערער שיש סיכוי לשיקומו. כן התרשם שהמערער עדיין לא למד את הלקח מהתנהגותו בעבר, זאת בין היתר בשים לב לכך שבעת ביצוע העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה.

ההחלטה על הזמנת תסקיר היא עניין המצוי בגרעין שיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולא ראיתי שנפל פגם בהפעלת שיקול הדעת במקרה זה. וכפי שאמרתי בעבר בעניין ע"פ 5139/19 לביא נ' מדינת ישראל (17.3.2020):

 

"כידוע אין חובת תסקיר בהטלת עונש מאסר לנאשם, אשר מלאו לו 21 שנים (וראו: אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964; ע"פ 2056/15 רוז'קוב נ' מדינת ישראל (28.11.2016); ע"פ 1019/13 פאיס נ' מדינת ישראל (6.7.2015); ע"פ 4512/09 ד"ר סבטלנה רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (31.8.2010)). והלכה היא מקדמת דנא כי הזמנת תסקיר לנאשמים מעל גיל 21 מסורה לשיקול דעת בית המשפט (ע"פ 5626/14  לנקין נ' מדינת ישראל (2.8.2015); רע"פ 8884/13 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2014))" (שם, פסקה 24).

בהתאם הגיע בית המשפט למסקנה שהגיעה העת למצות את הדין עם המערער ולדחות את הערעורים שהגיש. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

21 חודשי מאסר בגין השלכת פסולת במקום אסור ועבירות נלוות

בית המשפט העליון דן בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' ליבדרו) ב-ת"פ 25356-05-20 מיום 25.6.2023, בגדרו נגזר על המערער 1 (להלן: המערער) עונש של 21 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית; והוטל על המערערת 2 (להלן: החברה) קנס כספי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

 

הערעור מופנה כלפי חומרת העונש שהושת על המערער, ולמעשה כלפי רכיב המאסר בפועל בלבד.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן בשלישית, החברה, אשר נמצאת בבעלותו ובניהולו של המערער, עוסקת, בין היתר, בפינוי והובלת פסולת ביתית מעורבת. עד ליום 30.9.2018, החברה הובילה פסולת מתחנת מעבר באום אל פאחם לאתר ההטמנה "גני הדס" (להלן בהתאמה: תחנת המעבר ו-גני הדס או האתר). זאת, במסגרת הסכם שנחתם עם החברה המפעילה את תחנת המעבר, לפיו החברה תוביל מתחנת המעבר פסולת לגני הדס בלבד, בתמורה לדמי הובלה. כן נקבע בהסכם כי החברה תקבל תמורה עבור דמי הכניסה והיטל ההטמנה שיהיה עליה לשלם לאתר, בהתאם לכמות הפסולת שתפנה אליו. לצד זאת, בחודש פברואר 2018 נחתם חוזה התקשרות בין החברה לגני הדס המפרט את גובה התשלומים שבהם החברה תחויב עבור ההטמנות. בתום כל חודש, גני הדס העבירה למערערים דוח בדבר הפסולת שרוקנה על ידי החברה באתר, והמערערים הגישו אותו לחברה המפעילה את תחנת המעבר לצורך הוכחת כמות הפסולת שפונתה באותו חודש.

בחודש ספטמבר 2018 גני הדס הפסיקו את התקשרותם מול המערער וזה חדל מלהגיע לאתר. חרף זאת, החברה המשיכה להוביל פסולת מתחנת המעבר בין החודשים אוקטובר 2018 ופברואר 2019, תוך יצירת מצג-שווא והצגת דוחות מזויפים לפיהם הפסולת המועמסת על ידה מובלת להטמנה באתר. במהלך תקופה זו, משאיות החברה, או מי מטעמה, נהגו לשפוך את הפסולת בדרום הארץ, במקום שאינו מוכר בחוק כאתר המורשה לקליטת והטמנת פסולת. על סמך הדיווחים הכוזבים המערער והחברה קיבלו מהחברה המפעילה את תחנת המעבר תמורה כספית בסך 1.3 מיליון ש"ח. 

על מנת להסתיר את הכספים מושא העבירה, המערער הפקידם בחשבון הבנק של החברה. בהמשך לכך, הופקדו בחשבון כספים "לגיטימיים" ונמשכו ממנו כספים בסך של לפחות 3.9 מיליון ש"ח, בכוונה ליצור כסות של פעילות חוקית בחשבון, באופן שלא מאפשר להבדיל בין הכספים מושא העבירה ליתר הרכוש שבחשבון.

בגין זאת, המערער והחברה הואשמו בעבירה של איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון); מספר עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ועבירות רבות של השלכת פסולת ולכלוך רשות הרבים לפי סעיפים 2, 4(א) ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון).

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

המערער והחברה הורשעו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן בשלישית במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הוסכם כי המשיבה תגביל את טיעוניה לרף עונשי עליון של 24 חודשי מאסר בפועל ואילו המערער יטען לעונש באופן חופשי; החברה תשלם קנס סמלי בגובה 100 ש"ח; יחולט נכס מקרקעין שבבעלותה, ותינתן למערערים אפשרות לפדותו תמורת סכום של 3.9 מיליון ש"ח.

בגזר הדין, בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח אופי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים, ומאחר שהעונש שבכוונתו לגזור על המערער נמצא בטווח הטיעון שהוסכם ביניהם, אין הכרח לקבוע במדויק את מתחם העונש ההולם. עם זאת, צוין כי המערער פגע באופן משמעותי בערכים המוגנים, ובכלל זה, בזכויות קנייניות ובהגנה על איכות הסביבה. בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, ניתן משקל לרמת התכנון הגבוהה של המעשים, לנזק שנגרם לסביבה ולמערכת הפיננסית, וכן לחלקו המרכזי, אם לא הבלעדי, של המערער בביצוע העבירות. עוד נשקלו ההיקף הכספי המשמעותי של המרמה, משך התקופה הארוך בה בוצעו העבירות והקושי הקיים בתפיסת עבריינים בעבירות מסוג זה.

לאחר שנדרש למדיניות הענישה הנוהגת, בית המשפט המחוזי פנה לבחון את נסיבותיו של המערער. בכלל זה, נשקלו הודאתו, הגם שהייתה בשלב מתקדם של ההליך; התיקון שבוצע בכתב האישום; ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות. כן ניתן משקל לתסקירי שירות המבחן וחוות הדעת הפרטית שהוגשו בעניינו של המערער, אשר המליצו כי יוטל עליו צו מבחן למשך שנה ומאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. עם זאת, בית המשפט המחוזי בחר שלא לאמץ המלצות אלה, בציינו כי חומרת העבירות ושיקולי גמול והרתעה מחייבים עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית. מלבד האמור, ניתן משקל לנכונות המערער להשתלב בהליך טיפולי ולהחזיר לקופה הציבורית סכום כסף משמעותי באמצעות מנגנון החילוט שהוסכם; ולהבדיל, לעברו הפלילי והרשעותיו הקודמות בעבירות דומות, שבגינן נידון ל-14 חודשי מאסר בפועל ולחילוט של מעל 3 מיליון ש"ח, כמו גם לכך שהעבירות דנן בוצעו בעת שידע כי מתנהלת נגדו חקירה בגין עבירות מרמה והלבנת הון.

לנוכח האמור, נגזר על המערער עונש של 21 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון או עבירת מרמה מסוג פשע, למשך 3 שנים; ו-6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת מרמה מסוג עוון או עבירה של השלכת פסולת ולכלוך לרשות הרבים, למשך 3 שנים. כמו כן, חולט נכס מקרקעין שבבעלות החברה לטובת קרן חילוט, אשר ניתן לפדיון תמורת סכום של 3.9 מיליון ש"ח; והושת על החברה קנס בסך 100 ש"ח.

תמצית טענות הצדדים בערעור

לטענת המערער, לא ניתן משקל מספק לעמדת שירות המבחן ולחוות הדעת של מטפל נוסף שהוגשה בעניינו, בדבר השינוי שעבר בעקבות המאסר בפועל שריצה בגין עבירות קודמות, אשר היווה "גורם הרתעתי משמעותי". עוד נטען, כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת וכי בית המשפט המחוזי התייחס למקרים שנסיבותיהם שונות וחמורות מהמקרה דנן. מלבד זאת, המערער טוען כי יש להתחשב בכך שלמעט הרשעתו הקודמת הוא נעדר עבר פלילי, בהסכמתו לחילוט גבוה בסך 3.9 מיליון ש"ח, במשבר האמון שנוצר בעקבות המעשים בינו למשפחתו, וכן בנסיבותיו האישיות ובשיקולי שיקום.

יצוין, כי עובר לדיון שהתקיים בתיק זה, הוגש תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן. בתסקיר זה, ובדברי נציג שירות המבחן בדיון שלפנינו, הובהר כי שירות המבחן אינו שב כעת על המלצתו לריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער בדרך של עבודות שירות. זאת בשל חומרת העבירות "ובהיעדר מידע ברור ביחס להפחתה בסיכון להישנות התנהלות עוברת חוק מצדו". חלף זאת, הומלץ בתסקיר העדכני לבחון קיצור של עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, לנוכח השתלבותו במסגרות טיפוליות בשנה החולפת.

המשיבה עומדת על כך שהמערער ביצע את העבירות חרף העובדה שכבר הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות קודמות דומות. לטענתה, העונש שהתבקש בעניינו הולם את חומרת העבירות ועולה בקנה אחד עם ההסדר העונשי החלקי שהוסכם על הצדדים. בתוך כך, מודגש כי במסגרת הרשעתו הקודמת, שבגינה נידון ל-14 חודשי מאסר בפועל, פעל המערער להטמנת פסולת באתר ייעודי, ואילו הפעם הזו ההטמנה נעשתה באתר "פיראטי" הנמצא בסמוך למקומות מגורים. כן נטען כי על העונש לבטא את נכונותו של המערער לפגוע באיכות הסביבה בעבור "כסף קל", וכי שירות המבחן לא בא בהמלצה שיקומית בחוות דעתו העדכנית.

דיון והכרעה

הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם ניכרת חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים או כאשר נפלה על פני הדברים טעות מהותית ובולטת בגזר הדין (ע"פ 2909/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (7.2.2024)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים חריגים אלה

חשיבותה של הגנת הסביבה זכתה לביטויים רבים בפסיקת בית משפט העליון, מתוך הכרה בכך שאיכות חייהם ורווחתם של תושבי מדינת ישראל תלויה במידה רבה בשמירה על משאבי הטבע המצויים בשטחה ובמניעת זיהומים בקרקע, במים ובאוויר (ראו למשל: ע"א 4354/22 טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פסקה 23 (12.10.2023); רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה, פסקה ז' (24.11.2010)). להגשמת תכלית זו, נקבעו בדין סנקציות פליליות שונות – בין היתר, במסגרת חוק שמירת הניקיון, הרלוונטי לענייננו.

יחד עם זאת, לנוכח קשיי הפיקוח והאכיפה הקיימים בעבירות סביבתיות, ובתחום הפסולת בפרט, מניעתן של עבירות אלה נותרת בגדר אתגר מתמשך. כך, קיים מחסור בכוח אדם המעורב בהליכי האכיפה בפועל; הכלים שבידי המשרד להגנת הסביבה לאימות הנתונים המדווחים על ידי המפוקחים הם מצומצמים, ובהתאם נדרשת הרחבה משמעותית של השימוש בכלים טכנולוגיים מתקדמים; וישנם פערים בהנחיות ובנהלים המקצועיים בתחום בין המחוזות השונים (ראו: המשרד להגנת הסביבה אסטרטגיה למשק פסולת בר קיימא 2030-2021 137 (2020)).

בשים לב לנזק הנגרם לכלל הציבור מזיהום הטבע, כמו גם לעובדה שעבירות אלו נעשות פעמים רבות ממניע כלכלי מובהק, נדרשת ענישה מרתיעה אשר תעקר את התמריץ לפגוע בסביבה עבור "רווח קל" (ראו והשוו: ע"פ 1312/21 גרינפלד נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (2.8.2022); ראו גם: רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה י"ז (24.11.2010)).

בענייננו, המערער פעל משך מספר חודשים להשלכת פסולת בניגוד לדין במקומות שאינם מיועדים לכך ובקרבת מקומות מגורים. אם בכך לא די – המערער השתמש בדוחות מזויפים על מנת ליצור מצג-שווא לפיו הפסולת מוטמנת באתר מורשה, והכל כדי לקבל כספים במרמה מבלי לשאת בעלויות ההטמנה. לאחר מכן, כספי המרמה הופקדו בחשבון בנק של החברה יחד עם כספים אחרים ששימשו לפעילותה על מנת להסתיר את מקורם. מדובר בעבירות מתמשכות, מתוכננות ומתוחכמות, שבוצעו על ידי המערער בזמן שידע כי ננקטים נגדו הליכים פליליים בגין עבירות קודמות בעלות מאפיינים דומים.

לנוכח חומרת המעשים, אין בידי בית המשפט העליון לקבל את הטענה כי העונש שנגזר על המערער חורג ממדיניות הענישה הנוהגת. זאת בפרט בראי ההלכה כי כאשר העונש אינו חורג מהרף העליון שהוסכם על הצדדים בהסדר טיעון, התערבות בו תיעשה רק בנסיבות מיוחדות וחריגות – נסיבות אשר אינן מתקיימות בענייננו (ראו: ע"פ 5932/21 קורובקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (13.7.2022); ע"פ 7997/15 פאהום נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (1.10.2017); ע"פ 4441/13 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.8.2014)). כאמור, הצדדים הסכימו כי המשיבה תוכל לטעון לעונש של עד 24 חודשי מאסר בפועל, ובית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מופחת מכך, העומד על 21 חודשי מאסר בפועל. בניסיון לטעון כי עונשו חמור יתר על המידה, המערער הפנה לפסיקה המתייחסת בעיקרה לעבירות מרמה והלבנת הון, אולם בזו אין כדי לבטא את מלוא חומרת מעשיו, לנוכח הפגיעה הנלווית להם בערך המוגן של איכות הסביבה, ומכאן שלא ניתן להקיש ממנה באופן ישיר לעונש שיש להטיל במקרה זה.

בית המשפט העליון אף לא מצא לנכון ליתן משקל נוסף לזה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי להסכמת המערער כי יחולט נכס בבעלות החברה בשווי "גבוה". הסכמה זו ניתנה במסגרת הסדר עונשי, והיא מבטאת, מטבע הדברים, את הסיכונים והאיזונים השונים שהצדדים לקחו על עצמם בקבלת ההסדר.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נתן בגזר הדין משקל לחוות הדעת של הגורמים הטיפוליים, אולם החליט, כאמור, שלא לקבל את המלצתם בשל חומרת העבירות ובהתחשב בשיקולי גמול והרתעה. מסקנה זו מקובלת עליי. כידוע, שיקולי שיקום אינם חזות הכל והם נמדדים בגזירת העונש לצד שיקולי ענישה נוספים (ע"פ 51/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (13.6.2023)).

כאמור, למערער הרשעה קודמת בעבירות מרמה והלבנת הון, אף היא בעניין תשלומים בגין הטמנת פסולת, אשר בגינה נגזר עליו עונש של 14 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בזמן שמתנהלים נגדו הליכים פליליים בגין עבירות אלה, שב המערער וביצע עבירות דומות ממש, כאשר הפעם הגדיל לעשות והטמין פסולת באתר "פיראטי" שאינו מורשה לכך. הישנות המעשים, כמו גם העובדה שחומרתם "עלתה מדרגה", מלמדים כי המערער אינו נרתע מאימת הדין ומתייחס בשוויון נפש לנזק העלול להיגרם לסביבתו ולסובביו, ומכאן ששיקולי ההרתעה והגמול גוברים בנסיבות העניין. משאלו הם פני הדברים, אף מצוקתו הכלכלית של המערער, הגם שלא נעלמה מעיני בית המשפט, אינה מצדיקה הקלה בעונשו.

אם לסכם, העונש שנגזר על המערער נותן ביטוי ברור לחומרת מעשיו ומאזן כראוי בין תכליות הענישה השונות. משכך, לא קמה עילה להתערבות בית המשפט העליון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

במאמר מוסגר יוער, כפי שצוין בעבר, העובדה שהמשיבה הסכימה לרף עונשי עליון אינה מייתרת את הצורך בקביעת מתחם ענישה הולם (ראו: ע"פ 6197/20 מדינת ישראל נ' גולאני, פסקה 16 (28.11.2021)). לא הועלתה על ידי הצדדים טענה בעניין זה, והדברים נאמרים למעלה מן הצורך (ראו: ע"פ 78/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (26.7.2022)).

בטרם סיום

שמירת משאביה הטבעיים של מדינת ישראל היא תכלית רבת מעלה, המשרתת את כלל יושביה, בהווה ובעתיד. על כן, פעולות האכיפה הננקטות על ידי הרשויות בשנים האחרונות למיגור התופעה של השלכת פסולת באתרים שאינם מורשים לכך – מבורכות. מן הראוי כי גם בתי המשפט יסייעו ככל הניתן בקידום תכלית זו, בהטלת עונשים חמורים אשר יהיה בהם כדי לבטא לאשורו את האינטרס הציבורי שבשמירה על איכות הסביבה וכן להרתיע עבריינים כדוגמת המערערים שלפנינו, אשר רק בשל בצע כסף השליכו פסולת ברשות הרבים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

 

3 מיליון ₪ פיצויים לאחר מאסר שווא וזיכוי בבית המשפט

בית המשפט העליון הכריע בערעורים ביחס לפיצוי שנפסק לטובת אדם שהורשע במעשה מגונה וזוכה לאחר מכן

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' כהן) בת"א 60707-01-16 מיום 17.3.2022, בגדרו התקבלה תביעה נזיקית שהגיש המערער בע"א 3195/22 והמשיב 1 בע"א 3442/22 (להלן: המערער) בקשר להליך פלילי שננקט נגדו. זו הפעם הרביעית שעניינו של המערער מגיע לפתחו של בית משפט העליון, בעקבות הליכים שונים שהורתם באותו הליך פלילי שננקט כנגדו.

וזו תמצית סיפור המעשה שראשיתו בהרשעת המערער בעבירות של מעשים מגונים וסופו בזיכויו בהליך של משפט חוזר:

ביום 15.7.2003 הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום, המייחס לו שלוש עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול היות הקורבן חולת נפש או לקויה בשכלה. על פי הנטען בכתב האישום, בשלוש הזדמנויות שונות לאחר ינואר 2003, המערער שפשף את איבר מינו בישבנה של חוסה במרכז לבריאות הנפש הסובלת מסכיזופרניה (להלן: המתלוננת). באותה עת, המערער עבד במרכז הרפואי כמדריך. עם הגשת כתב האישום המערער שוחרר בערבויות כספיות למעצר בית בתנאים מגבילים. המערער כפר במיוחס לו וניהל את ההליך כשהוא מיוצג על ידי המערער בע"א 3442/22 והמשיב 3 בע"א 3195/22 (להלן: הסנגור).

המשיב 2 בשני הערעורים הוא רופא פסיכיאטר במחלקה שבה הייתה מאושפזת המתלוננת (להלן: ד"ר לבנטל), ובמסגרת ההליך הפלילי חיווה דעתו על מצבה הנפשי והשפעתו על מהימנות תלונתה. כך, במסגרת החקירה נגבתה ממנו עדות והוגש מסמך קצרצר חתום על ידו שהוכתר כ"חוות דעת של הרופא המטפל – ד"ר אורי לבנטל", שבו צוין כי בבדיקת המתלוננת "בולטים שיפוט פגום ואוויליות. למרות מחלתה והפגיעה בשיפוט הבולטת לא ניתן לשלול את תוכן תלונתה כפי שפורטה".

ביום 15.12.2005, כתשעה חודשים לאחר תום פרשת התביעה, וכשהתיק כבר היה קבוע לשמיעת פרשת ההגנה, הגיש הסנגור בקשה להורות לפרקליטות להעביר לידיו את כל המסמכים הרפואיים הקשורים למחלתה של המתלוננת; ובקשה לאפשר למומחה ההגנה שנתן חוות דעת ביחס למהימנות התלונה, לבדוק את המתלוננת. ב"כ המדינה וב"כ המתלוננת שמונה לה לצורך ייצוגה בבקשה הביעו התנגדות לבדיקת המתלוננת, והמדינה טענה כי על המסמכים חל חסיון רפואי ויש לסנן ולצמצם את החומר המבוקש. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע, בין היתר, כי לצורך ביסוס בקשתו היה על "ב"כ הנאשם למקד את טענתו ולצמצמה לעניינים מוגדרים ומתוחמים בזמן, להראות את הרלוונטיות של החומר המבוקש להליך המתנהל ולהניח תשתית ראייתית לבקשתו, דבר שלא נעשה" (סעיף 19 להחלטה מיום 6.6.2006).

ביום 4.6.2008 המערער הורשע בשלוש העבירות שיוחסו לו. ביום 19.1.2009 נגזר דינו של המערער לשמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה עשר חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 3,000 ₪ (ת"פ 2743/03).

ביום 10.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער על הרשעתו וקבע, בדעת רוב, כי מכיוון שלא הועמדו בפני ההגנה המסמכים הרפואיים בעניינה של המתלוננת, נמנעה מהמערער האפשרות לתקוף את קביעתו של ד"ר לבנטל ולהפחית ממשקל עדות המתלוננת. דעת הרוב הורתה להחזיר לבית משפט השלום את התיק לצורך קבלת החומר הרפואי ומיצוי האפשרות לזמן מומחה מטעמו של המערער. דעת המיעוט מפי השופט אלון קבעה כי אין בעדותו של ד"ר לבנטל את הסיוע המשמעותי הדרוש לביסוס הרשעה, ודבריו כרסמו בעדות המתלוננת ולא חיזקו אותה. לפי דעת המיעוט, הספקות העולים מעדותו של ד"ר לבנטל, בצירוף העובדה שנמנעה מהמערער האפשרות לבחון את מצבה נפשי של המתלוננת, הצדיקו את זיכויו של המערער מחמת הספק (ע"פ 6102/09) (להלן: פסק הדין הראשון בערעור).

לאחר שניתן פסק הדין והדיון הוחזר לבית משפט השלום, נתגלעה מחלוקת לגבי היקף החומר הרפואי והתקופה הרלוונטית להמצאת המסמכים הרפואיים של המתלוננת, כשלטענת ההגנה נדרש לספק מסמכים החל ממועד אשפוזה הראשון בשנת 1996 ועד לשנת 2010. בית משפט השלום הורה להעביר לעיונו חומר רפואי החל ממועד האשפוז של המתלוננת בשנת 1999 ועד לחודש יולי 2003, אז הוגש כתב האישום נגד המערער. ביום 17.11.2010 הודיע בית המשפט לצדדים כי התקבל החומר בעניינה של המתלוננת. לאחר שעיין בחומר, בית המשפט התיר לצדדים לעיין בו ולצלמו, והסנגור התבקש להמציא לבית המשפט את שם המומחה שבכוונתו להעביר אליו את החומר לצורך גיבוש חוות דעת.

נקצר בדברים ונאמר כי הסנגור לא עיין בחומר, לא הגיב להחלטות בית המשפט המורות לו למסור את שם המומחה ולא התייצב לדיון שנקבע בנושא. לאור זאת, בהחלטתו מיום 27.3.2011 הורה בית משפט השלום על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, ושם טען הסנגור כי לא ניתן לו מלוא החומר הדרוש להגנת המערער וכי לא היה בסיס להכנת חוות דעת של מומחה מטעמו.

 ביום 8.2.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בדעת רוב בעבירה אחת של מעשים מגונים וזיכה אותו משתי עבירות נוספות, וזאת בשל הספק שהתעורר לנוכח עדותו של ד"ר לבנטל בדבר מספר הפעמים שבהם נעשה המעשה המיוחס למערער, להבדיל מעצם עשייתו. דעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מכל העבירות. לנוכח הזיכוי החלקי, קוצר עונש המאסר שהושת על המערער לשישה חודשים.

המערער החל לרצות את עונש המאסר ושילם את הפיצוי למתלוננת. בקשת רשות ערעור שהגיש הסנגור לבית משפט זה בשם המערער, נדחתה (רע"פ 1871/12).

ביום 19.6.2012 הגיש המערער, באמצעות באת כוחו הנוכחית, בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). הבקשה התקבלה ביום 2.5.2013, לאחר שהמערער השלים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו. בית המשפט הורה לקיים בעניינו של המערער משפט חוזר לנוכח פגמים שנפלו בקשר להצגת החומר הרפואי על ידי הסנגור, כך שיש חשש ממשי כי נגרם למערער עיוות דין; ולנוכח קיומה של חוות דעת חדשה מטעמו של המערער המבוססת על החומר הרפואי, כשייתכן שיש בחומר כדי לבסס אפשרות שהמתלוננת לוקה בנטיות למחשבות שווא ולהזיות אשר השפיעו על תוכן ואמיתות דבריה, כך שיש פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת המערער (מ"ח 4811/12).

לאחר שהחל המשפט החוזר בבית המשפט המחוזי והתקיימו בו מספר דיונים, הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מכתב האישום וביקשה את מחיקתו, בעוד שב"כ המערער ביקשה לזכותו. בפסק דינו מיום 26.11.2013 הורה בית המשפט על "'זיכוי אילם' במובן זה שאין בו משום קביעה אם עשה הנאשם את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אם לאו" (ת"פ 38782-06-13).

 

המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפיצויים מכוח סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, הקובע, בין היתר, כי "[...] בית המשפט רשאי לתת כל צו הנראה בעיניו כדי לפצות נידון שנשא ענשו או חלק ממנו ושהרשעתו בוטלה כתוצאה מן המשפט החוזר, או לתת כל סעד אחר...". בית המשפט פסק למערער פיצוי בסכום כולל של 116,000 ₪ בהתחשב בשיעור הפיצוי המקסימלי בגין ימי מעצר ומאסר הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, שהותקנו מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). ערעור שהגיש המערער התקבל באופן חלקי ונקבע כי למערער נגרמו נזקים בסכום מוערך של 600,000 ₪, ומכיוון שנראה כי האחריות לנזקי המערער מוטלת באופן שווה גם על הסנגור, המערער יהיה זכאי לפיצוי מהמדינה בסך של 300,000 ₪ (להלן: ע"פ 5695/14 או פסק הדין בעניין הפיצויים).

לאחר הדברים האלה, הגיש המערער תביעה נזיקית היא התביעה מושא הערעור שלפנינו, במסגרתה טען כי הסנגור, ד"ר לבנטל, והמדינה, כמי שניהלה את ההליך הפלילי נגדו, התרשלו ונושאים באחריות להרשעתו על לא עוול בכפו והנזקים הנובעים מכך.

בית משפט קמא קיבל את התביעה באופן חלקי ופסק כי הסנגור וד"ר לבנטל, שהמדינה נטלה על עצמה את ייצוגו ואת האחריות לגביו, נושאים באחריות ביחד ולחוד לנזקי המערער בחלוקה שווה.

בתמצית, בית המשפט קבע כי הסנגור התרשל בכך שלא פעל על מנת לקבל את החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת. בית המשפט היה נכון לקבל את גרסתו של הסניגור לפיה בחר שלא לעיין בחומר משיקולים טקטיים – על מנת שיתאפשר לו לטעון כי לא קיבל את מלוא החומר ובכך נמנע מהמערער יומו בבית המשפט, מתוך הנחה כי ממילא אין בחומר הרפואי דבר שיוכל לסייע להגנה והעיון בחומר אף יפגע בסיכויו. עם זאת, נקבע כי בנסיבות המקרה לא היה סביר לצפות שטקטיקה זו תצליח.  נקבע, בין היתר, כי הסנגור לא הוכיח מדוע היה נדרש לקבל חומר רפואי בהיקף גדול מזה שהועמד לעיונו; כי התעלמותו המוחלטת מהחלטות בית המשפט לא הייתה סבירה; כי גם אם מטרת הסנגור היתה לדחות את המשך הדיון בשל חששו של המערער ממאסר וכדי שחלוף הזמן ייזקף לזכותו, אין הדבר משנה את המסקנה כי הסנגור התרשל; כי בהחלטות השונות שניתנו בעניינו של המערער נמתחה ביקורת על התנהלות הסנגור; וגם אם המערער היה שותף לאסטרטגית ניהול המשפט וקיבל את המלצות הסנגור, אין בכך כדי להפחית מאחריותו של הסנגור.

בית המשפט התייחס לעדותו של ד"ר לבנטל בהליך הפלילי כעדות מומחה, להבדיל מעדות של רופא מטפל, ודחה טענה לחסינות עד. נקבע כי בהליך הפלילי ד"ר לבנטל יצר, הגם שלא במתכוון, מצג כביכול הוא הרופא המטפל במתלוננת וכי הוא בדק אותה בסמוך לאירוע הנטען. חוות דעתו לפיה המתלוננת אינה סובלת ממחשבות שווא והיא מבדילה בין מציאות לדמיון, היא שהביאה להגשת כתב האישום ועמדה בבסיס הרשעתו של המערער. עם זאת, במסגרת ההליך הנוכחי התברר כי ד"ר לבנטל לא בדק את המתלוננת לפני שנתן את חוות דעתו ולא עיין במסמכים הרפואיים בעניינה, ובכך התרשל. בית המשפט קיבל את חוות הדעת של ד"ר סבר מטעם המערער כי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מערבוב דמיון ומציאות וקבע כי חקירתו הנגדית של המומחה מטעם המדינה פרופ' קוטלר תומכת במסקנה זו.

ביחס לאחריות המדינה, נקבע כי החלטת הפרקליטות להסתמך על חוות דעתו של ד"ר לבנטל בהליך הפלילי הייתה סבירה בנסיבות העניין, באשר מצבה הרפואי הנפשי של המתלוננת הוא עניין שבמומחיות, ובהעדר בקשה מטעם הסנגור, לא היה על הפרקליטות לבקש את החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת ולעיין בו. נדחו טענות ההגנה כי החומר הרפואי היה חלק מתיק החקירה כבר בשלביו הראשונים של ההליך והוסתר; כי חומרי החקירה שהיו קיימים לא הספיקו להגשת כתב אישום; וכי לו היתה הפרקליטות מעיינת בחומר הרפואי בתחילת הדרך, לא היה מוגש נגד המערער כתב אישום. עוד נקבע כי על אף שבפסק הדין בעניין הפיצויים נכתב שהפרקליטות התנגדה במסגרת ההליך הפלילי להעברת החומר הרפואי, מהראיות שהובאו בהליך דנן עולה אחרת, ומכל מקום, אין בכך כדי לבסס קשר סיבתי בין ההתנגדות לכאורה של הפרקליטות להרשעת המערער, שכן בסופו של דבר ניתן צו המעמיד לרשותו את תיעוד הרפואי.

בית המשפט אמד את נזקי המערער ופסק לו פיצוי כלהלן: בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה – 1,480,000 ₪ (280,000 ₪ עבור הימים שבהם ריצה מאסר או מעצר; ו-1,200,000 ₪ עבור חמש שנים וחצי שבהן היה נתון במעצר בית); הפסד השתכרות – 596,000 ₪ (365,000 ₪ + 66,000 ₪ עבור התקופה שקדמה למאסר; 46,000 ₪ עבור תקופת המאסר; 23,665 ₪ עבור התקופה שמיום השחרור ממאסר ועד לזיכוי; 73,000 ₪ עבור התקופה שמיום הזיכוי ועד למתן פסק הדין; ו-22,000 ₪ עבור הפסדי שכר לעתיד); הפסד הפרשות לפנסיה – 74,500 ₪; הפסד הפרשות לקרן השתלמות – 26,224 ₪; כאב וסבל – 50,000 ₪; החזר פיצוי למתלוננת – 4,000 ₪; החזר שכר הטרחה לבאת כוח המערער בהמשך ההליך הפלילי – 295,000 ₪ (הסכומים הם במעוגל וכוללים הפרשי ריבית והצמדה).

לאחר ניכוי הסכום ששולם למערער במסגרת ההליך הפלילי (330,000 ₪, לאחר צירוף הפרשי ריבית והצמדה), נקבע כי על הסנגור וד"ר לבנטל לפצות את המערער בסך של 2,195,724 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 521,700 ₪. כמו כן, הסנגור חויב להחזיר למערער את שכר הטרחה שגבה מהמערער במסגרת ההליך הפלילי בסך 25,200 ₪.

על פסק הדין של בית משפט קמא הוגשו שני הערעורים שלפנינו, ערעור מטעם הסנגור (ע"א 3442/22) וערעור מטעם המערער (ע"א 3195/22). בשני הערעורים נטען לאחריותה של המדינה כמעוולת נוספת, וזאת לנוכח התרשלותה בניהול התיק הפלילי, החל מהגשת כתב אישום בהעדר תשתית עובדתית מספקת וללא עיון בחומר הרפואי; ועד לניהול המשפט החוזר ולחזרה מכתב האישום שהובילה ל"זיכוי אילם". הסנגור טען כי לכל היותר טעה באסטרטגיית ניהול המשפט ולא התרשל במילוי תפקידו, ולחלופין, כי יש להפחית את שיעור אחריותו בהעדר קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לכלל נזקי המערער. בכל הנוגע לשיעור הנזק, הסנגור טען כי יש להפחית את הסכום הכולל שנפסק לחובתו בעוד שהמערער הלין על מיעוט הפיצוי, ונטען כי הפיצוי שנפסק לא מביא לידי ביטוי את הפגיעה הקשה בשמו הטוב ואת הסבל שנגרם לו בשנים שבהן היה נתון במעצר בית.

המערער, הסנגור והמדינה, שכאמור נטלה על עצמה את הייצוג של ד"ר לבנטל, הגישו סיכומי טענות בשני הערעורים (המדינה וד"ר לבנטל יכונו יחד להלן: המשיבים) והסנגור והמערער הגישו סיכומי תשובה בערעוריהם. פירוט הטענות יובא להלן ובמידת הצורך, ככל שיהיה בדברים חידוש משמעותי על שכבר נטען.

ביום 15.1.2024 קיימנו דיון במעמד הצדדים בסופו הועלתה הצעת פשרה מטעם בית המשפט. משניתנה תשובה שלילית להצעתנו, לא נותר לנו אלא להכריע בערעורים.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי אני סבור שדין ערעורו של הסנגור להתקבל באופן חלקי בעוד שערעור המערער דינו להידחות. אפתח בהתייחסות לטענות לאחריותם של ד"ר לבנטל והמדינה ואמשיך בדיון על אודות אחריות הסנגור, שיעור ואופן חלוקת הנזק.

אחריות המשיבים

אחריותו של ד"ר לבנטל: הקביעות הנוגעות לאחריותו של ד"ר לבנטל מפורטות בפסק הדין ואינן נתקפות בגדר ההליך שלפנינו, ולכן לא ארחיב על כך את הדיבור. אזכיר בקצרה כי בית משפט קמא קבע כי במסגרת ההליך הפלילי ד"ר לבנטל יצר מצג שהוא הרופא המטפל במתלוננת וכי הוא מכיר אותה ובדק אותה עובר למתן חוות דעתו ועדותו, אך בהליך האזרחי התברר כי הוא לא בדק את המתלוננת לפני מתן חוות הדעת ולא עיין במסמכים הרפואיים בעניינה, ובכך התרשל. עוד נקבע כי מדברי ד"ר לבנטל בהליך הפלילי נוצר הרושם שלמתלוננת אין מחשבות שווא והיא יודעת להבדיל בין מציאות לדמיון, ואלה הביאו להגשת כתב האישום והיוו נדבך מרכזי בהרשעת המערער. עם זאת, מחוות דעתו של ד"ר סבר, אותה העדיף בית משפט קמא, עולה כי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מערבוב בין מציאות ודמיון.

 

אחריות המדינה: הן המערער הן הסנגור טוענים בערעוריהם כי היה מקום להטיל אחריות גם על המדינה כמעוולת נוספת נפרדת.

אין עוררין על חובתן של רשויות התביעה להפעיל את סמכויותיהן בזהירות, במיומנות ובהגינות, ולצד תפקידה המרכזי של התביעה במערכת אכיפת החוק, עליה לנקוט אמצעי זהירות סבירים שלא להסב נזק לנחקר או לנאשם, ולהיזהר מנקיטת הליכי שווא כנגד חפים מפשע (ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 93-92 (21.3.2011); ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 22 לפסק דיני (4.12.2012) (להלן: עניין שובר); ע"א 2979/15 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (‏5.7.2017)). השאלה שלפנינו היא אם בנסיבות המקרה דנן פעלה המדינה באופן החורג מהסביר וגרמה לנזקיו של המערער.

טענתו המקדמית של המערער היא כי עצם רשלנותה והיקף אחריותה של המדינה הוכרעו על ידי בית משפט זה בהליך שהתנהל בע"פ 5695/14, בגדרו נפסקו למערער פיצויים לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט. לטענת המערער, בית משפט קמא התעלם מהטענה כי פסק הדין בעניין הפיצויים הכריע בסוגיה שהובאה לפתחו, ומכיוון שפסק הדין מקים השתק פלוגתא כלפי המדינה, אין לשנות מהממצאים העובדתיים ומהמסקנות שנקבעו בו ולפיהם המדינה התנגדה להעברת התיעוד הרפואי לעיונו של המערער ואחראית למחצית מנזקיו.

בית המשפט הקדים ואמר כי יש קושי לדון בטענה, וזאת מכיוון שלטענת באת כוחו הנוכחית של המערער, בא כוחו הקודם של המערער בהליך האזרחי הוא שגרם ברשלנותו לפתיחת הדיון בשאלת אחריות המדינה בכך שלא טען למעשה בית דין והשתק פלוגתא. 

מכל מקום, איני רואה לקבל את הטענה לגופה, שנדחתה בעבר ביחס להחלטה שיפוטית בהליך פלילי במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין (רע"א 7652/99‏ מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493 (2002); רע"א 4528/06 ‏ברנס נ' מרכוס, פסקאות 31-27 (18.5.2009) (להלן: עניין ברנס); ע"א 9656/08‏ מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 19 )‏15.12.2011); וראו והשוו לעניין שובר, פסקאות 19, 107 לפסק דיני). אמנם ענייננו בקביעת אחריותה של המדינה במסגרת החלטה לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, כשהנאשם שזוכה הוא זה שטוען למעשה בית דין; ואולם, בהינתן הדמיון הפרוצדורלי בין שני ההליכים ומתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 31(ג) (ע"פ 5695/14, פסקה 32 לפסק דינה של השופטת ברון) – אין לומר כי ההחלטה שניתנה יוצרת מעשה בית דין בהליך האזרחי (עוד ראו בעניין ברנס, פסקאות 31-30).

בית משפט קמא היה רשאי אפוא להכריע בשאלות שהועמדו לדיון על יסוד הראיות שהובאו בפניו, ואציין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי שדן בבקשה לפי סעיף 31(ג) מצא כי אין להטיל לפתחה של המדינה את התמשכות ההליך והעיכוב בהעברת החומר הרפואי למערער.

ולגופם של דברים. המערער והסנגור טענו כי בנסיבות המקרה דנן, לא היתה תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב האישום נגד המערער, וכי ההחלטה להגיש כתב אישום מבלי לאסוף את התיק הרפואי של המתלוננת ולעיין בו הייתה בלתי סבירה. נטען כי ד"ר לבנטל העיד כי ידע שמשנת 1996 יש תיעוד שהמתלוננת סובלת ממחשבות שווא והזיות (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2020, עמ' 356 שורה 6), וכי לדברי עו"ד רוטשילד, הפרקליטה שטיפלה בתיק, ד"ר לבנטל ציין בפניה "בזמן אמת" שאחד ממאפייני המחלה המתקיימים אצל המתלוננת הוא מחשבות שווא (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2020, עמ' 494 שורות 29-27).

אלא שבהמשך דבריה עו"ד רוטשילד הבהירה כי בדיקתה התמקדה בכך שהמתלוננת לא סבלה ממחשבות שווא ולא הייתה במצב פסיכוטי פעיל נכון למועדים הרלוונטיים לפרשה: "מבחינתי, העדות של ד"ר לבנטל הייתה משמעותית כי כשהוא מסר לי מה היה המצב שלה כשאני פוגשת אותה, כשהיא מעידה בבית משפט וכשהיא מוסרת את התלונה במשטרה" (עמ' 495, שורות 12-9; עמ' 496, שורות 29-16; עמ' 509, שורות 29-24). כך העידה גם עו"ד לוי, הפרקליטה שהייתה בשלב מסוים הממונה על עו"ד רוטשילד: "מחלת הסכיזופרניה יש בה עליות וירידות. אם לאורך התקופה הקרובה לאירוע לא ימצאו בתיק מחשבות שווא או סימנים חיוביים של מחלת הסכיזופרניה זה החומר הרלוונטי מבחינתנו" (פרוטוקול הדיון מיום 26.3.2013, עמ' 475 שורות 6-3).

הפרקליטות הבינה מד"ר לבנטל כי המתלוננת יודעת להבחין בין אמת ושקר (דברי עו"ד לוי בפרוטוקול הדיון מיום 26.3.2013, עמ' 476 שורות 11-10; עמ' 493 שורות 17-16). על כך העיד ד"ר לבנטל במסגרת ההליך הפלילי (פסקה 16 לפסק הדין של בית משפט השלום מיום 4.6.2008), וכך צוין בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, כחיזוק להתרשמות בית המשפט מעדותה של המתלוננת (פסקה 9 לפסק הדין מיום 8.2.2012). לא נעלמה מעיני טענת המערער כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, ד"ר לבנטל לא ציין בחוות דעתו או בהשלמת החקירה מיום 13.7.2003 כי המתלוננת מבחינה בין אמת לשקר. ואולם, בהודעה מיום 13.7.2003 ד"ר לבנטל מציין כי המתלוננת "מודה שקיימה יחסי מין עם מטופלים [...] כך שלשקר היא לא משקרת", וכאמור כך הבינה את הדברים הפרקליטות וכך העיד ד"ר לבנטל במסגרת ההליך הפלילי.

אין לכחד כי חוות דעתו של ד"ר לבנטל היתה קצרה למדי, והערכתו את מצבה של המתלוננת התמצתה בדברים הבאים: "בבדיקתה בולטים שיפוט פגום ואוויליות. למרות מחלתה והפגיעה בשיפוט הבולטת לא ניתן לשלול את תוכן תלונתה כפי שפורטה". חוות הדעת הקצרה אף אינה כוללת מסקנה חד משמעית לגבי מהימנות תלונתה. ואולם הפרקליטות לא הסתפקה בכך וביקשה השלמת חקירה במסגרתה נגבתה ביום 13.7.2003 הודעה נוספת ומפורטת יותר מד"ר לבנטל (נספח ח' לערעור המערער). לכך יש להוסיף כי חוות דעתו של ד"ר לבנטל לא עמדה לבדה בהחלטה על הגשת כתב אישום וניהול ההליך נגד המערער, ובפני המדינה עמדה בנוסף לעדות המתלוננת גם עדות של עובד במרכז לבריאות הנפש בפניו התלוננה המתלוננת על מעשי המערער.

הדברים אינם פשוטים, ובמילותיו של עו"ד שלמה למברגר, שהיה בחלק מהמועדים הרלוונטיים לפרשה פרקליט המחוז שבו נוהל התיק, על הפרקליטות לנהל תיקים מעין אלה ב"חרדת קודש" (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2020, עמ' 533-532). אמירתו של עו"ד למברגר כי בדיעבד, מוטב היה לו החומר הרפואי היה נחשף כבר בתחילת הדרך (עמ' 562 שורות 18-3), היא בגדר חכמה שלאחר מעשה. גם הפרקליטות וגם בית המשפט הפלילי עיינו בחומר הרפואי לאחר שניתן פסק הדין הראשון בערעור, ולא סברו בשעתו שיש בו כדי לשנות את תמונת הראיות הכוללת. הדבר אך ממחיש את מורכבות הדברים. מכל מקום, כפי שקבע בית משפט קמא, הבנת מצבה הרפואי הנפשי של המתלוננת היא עניין שבמומחיות רפואית, והפרקליטות נסמכה על חוות דעתו של מומחה רפואי, רופא שלכאורה טיפל והכיר את המתלוננת. כאמור, אחריותו של ד"ר לבנטל, שהמדינה באה בנעליו, אינה נתונה עוד במחלוקת. בנסיבות העניין, איני סבור כי החלטת הפרקליטות להיסמך על חוות דעתו ולא לאסוף את התיק הרפואי בטרם הגשת כתב האישום מגלה התרשלות נפרדת.

אין יסוד לטענה כי הפרקליטה המטפלת ידעה כי התיעוד הרפואי מצביע על כך שהמתלוננת סובלת ממחשבות שווא והסתירה את החומר. קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה הן קביעות שבעובדה ומהימנות ואינן מגלות עילה להתערבותה של ערכאת ערעור. כך גם לגבי הקביעה כי הפרקליטות לא התנגדה למסירת החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת. גם מפסק הדין הראשון בערעור עולה כי "התנגדותה" של המדינה להעברת החומר הרפואי הייתה למעשה בקשה לסינון וצמצום החומר (פסקה 2 לפסק הדין). מדובר בעמדה ראויה ומתבקשת לנוכח קיומו של חיסיון על החומר הרפואי ובמטרה להגן על פרטיותה של המתלוננת: "אין זה מובן מאליו כי כל חומר רפואי או פסיכיאטרי הנוגע לעד, למתלונן או למתלוננת במשפט אכן רלוונטי לעניין הנדון בבית המשפט..." הבחינה אם להתיר עיון בחומר "תעשה בזהירות רבה ותביא בחשבון כי אל מול זכויות הנאשם למשפט הוגן עומדות גם זכויות יסוד חוקתיות של העד - הזכות לפרטיות והזכות לכבוד, אשר יש לאזן בצורה הראויה בינן לבין זכויות הנאשם" (בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (6.8.2001); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 671 (2021). לדיון על היקף חיסיון רופא-מטופל, בין היתר בקשר לחומרים בהם עסקינן, ראו שם, בעמ' 650-641. לדיון כללי על פרטיות נפגעות עבירות מין ראו בעמ' 700-681). המצאת חומר רפואי של נפגעת עבירת מין, ובמיוחד חומר בתחום הנפשי, לנאשם בעבירה, הוא אפוא נושא רגיש וייחודי שאך לאחרונה זכה לחקיקה מיוחדת בדמות סעיף 50ב לפקודת הראיות [נוסח חדש] (וראו החלטתי בבש"פ 7170/23 וייטחוביץ' נ' מדינת ישראל (10.12.2023)).

אף טענות המערער בכל הנוגע לאופן ניהול המשפט החוזר אינן מגלות עילה להתערבות. בית משפט קמא קיבל את הסברי המדינה לנסיבות הגשת הבקשה לחזרה מכתב האישום. המדינה טענה כי כוונתה המקורית היתה לנהל את ההליך ובמידת הצורך לעשות שימוש בעדות המקורית של המתלוננת מכוח תקנה 12 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957. בהמשך התגבשה המסקנה כי לא ניתן לוותר על בירור עובדתי, אך לנוכח מצבה של המתלוננת והתנגדותה של אמה להעידה בשנית, הוחלט שלא להביאה לעדות ולא להמשיך בניהול ההליך. עו"ד רוטשילד העידה בתצהירה כי ההחלטה התקבלה עם פרקליט המחוז ולאחר התייעצויות פנימיות, תוך איזון בין האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הנאשם לבין מצבה הנפשי וטובתה של המתלוננת. בנסיבות אלה התנהלות המדינה אינה מבססת טענה לרשלנות בכל הנוגע להתנהלותה בקשר למשפט החוזר.

לסיכום חלק זה של הדיון: אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי המדינה לא התרשלה בהחלטתה להגיש כתב האישום נגד המערער או באופן ניהול ההליך הפלילי המקורי או המשפט החוזר. בנקודה זו אמשיך ואבחן את אחריות הסנגור.

אחריות הסנגור

הסנגור שב וטען בפנינו כי פעל מתוך טקטיקה משפטית, וכי הוטעה על ידי הפרקליטות והאמין לד"ר לבנטל שנחזה להיות הרופא שטיפל במתלוננת והבהיר כי היא מבחינה בין אמת לשקר ואין לה מחשבות שווא. בנסיבות אלה סבר הסנגור, לטענתו, כי לא היתה תוחלת בעיון וצילום החומר הרפואי, מה עוד שידע שהפרקליטות ובית משפט השלום עיינו בחומר, ואילו סברו שיש בו כדי לשנות את תמונת הראיות מן הסתם היו מסבים את תשומת לב הסנגור לכך. במצב דברים זה, ועל מנת שלא להביא לשינוי בעמדת השופט אלון בבית המשפט המחוזי – הסנגור העדיף לטעון כי לא קיבל את כלל החומר הנחוץ לו וכך לנסות לזכות בערעור. נטען כי הסנגור פעל באופן סביר נכון למידע שהיה ברשותו באותה עת, וגם אם טעה בשיקול דעתו, מסקנת בית משפט קמא כי התרשל היא שגויה ובגדר חוכמה בדיעבד.

קשה לקבל טענות אלה של הסנגור, ואיני רואה להתערב במסקנה כי התרשל במילוי תפקידו כלפי המערער-לקוחו. פסק הדין הראשון בערעור קבע באופן חד משמעי כי הגנתו של המערער קופחה אך בשל כך שנמנעה ממנו האפשרות להגיש חוות דעת רפואית לעניין מצבה של המתלוננת. הדיון הוחזר לבית משפט השלום על מנת שהסנגור ומומחה מטעמו יעיינו בחומר הרפואי בכדי לנסות לבסס ספק סביר באשמת המערער. חרף דברים מפורשים אלה, הייתה זו המדינה שפעלה לקבלת הצו להעברת החומר הרפואי מהמרכז הרפואי, בעוד שהסנגור בחר שלא לעיין כלל בחומר שהועמד לרשותו, והכל, תוך התעלמות בוטה מהחלטות בית המשפט המורות לו לעדכן על אודות זהות המומחה שבחר (החלטות מיום 5.1.2011 ומיום 1.2.2011). גם לדיון שנקבע במעמד הצדדים לא התייצב הסנגור ולא תיקן את מחדלו בפרק הזמן שהוקצב לכך (החלטה מיום 1.3.2011). לכך יש להוסיף כי לטענת המערער, הסנגור נטל ממנו סך של 7,000 ₪ לטובת הכנת חוות דעת פסיכיאטרית, שמעולם לא הוכנה.

בנסיבות אלה, בחלוף כשנה ממועד פסק הדין הראשון בערעור, שבמהלכה לא התקדם ההליך בעניינו של המערער כמעט במאומה, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי. קשה להלום כי התנהלות מעין זו היתה מתקבלת בהבנה בערכאת הערעור והיתה מביאה לתוצאה לה ייחל הסנגור. בית משפט קמא דחה את טענת הסנגור שקבלת החומר המצומצם בלבד (ממועד האשפוז בשנת 1999 ועד להגשת כתב האישום ביולי 2003) אינה מספקת, וקבע כי החומר שהתקבל התייחס לתקופות הרלוונטיות לכתב האישום; כי הסנגור לא הוכיח מדוע נדרש חומר בהיקף גדול יותר; ובהינתן החומר שהועמד לעיונו, לא הוכח שהיה סיכוי סביר שטענתו בערעור תתקבל.

גם אם אקבל את נקודת המוצא של הסנגור, לפיה לא היה עליו לפקפק בדברי רופא שנחזה להיות הרופא המטפל של המתלוננת – בבחירתו שלא לקחת את החומר הרפואי שהועמד לרשותו, ולא לעיין בו ולו באופן המינימאלי ביותר, נטל על עצמו סיכון וחרג מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו. כך עולה גם מההחלטות השונות שניתנו בעניינו של המערער לאורך השנים, ובעיקר ההחלטה על קיום משפט חוזר ופסק הדין בעניין הפיצויים. העובדה כי הפרקליטות ובית משפט השלום עיינו בחומר הרפואי אינה פוטרת את הסנגור מבדיקת החומר בעצמו ואינה מורידה מאחריותו כמי שנטל על עצמו לייצג נאשם בהליך פלילי. הסנגור טען כי כשם שהפרקליטות לא סברה שהחומר הרפואי סותר את עדותו של ד"ר לבנטל, יש להניח שגם הוא לא היה מגיע למסקנה שונה גם אם היה מעיין בחומר. אלא שהסנגור כלל לא עיין בחומר שהועמד לרשותו בהוראת ערכאת הערעור ובהחלטותיו של בית משפט השלום, ובכך נעוצה עיקר התרשלותו, ולכך יש להוסיף את התעלמותו ממספר החלטות של בית המשפט בעניין זה. אכן, לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה שהוא חב ללקוחו, ועורך דין עלול לטעות בשיקול דעתו מבלי שיראו בכך כמעשה רשלנות (ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת פ"ד ל(3) 75, 80 (1976); ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, פסקה 45 (16.9.2014)). לא כך בענייננו.

גם אין לקבל טענה של מעין "אשם תורם", כי המערער היה שותף להחלטה שלא לעיין בחומר ולאופן ניהול ההליך והתמשכותו. המערער פעל כך בעצת סנגורו, הוא איש המקצוע, ואין לאפשר לסנגור להיבנות מטיעון זה.

סיכומו של דבר, שאין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי בנסיבות העניין הסנגור התרשל באי קבלת החומר הרפואי של המתלוננת, על אף שזה הועמד לרשותו, ובכך עיכב את האפשרות להוכיח ספק סביר באשמת המערער.

ראויה לפירוט טענתו החלופית של הסנגור, לפיה ההתרשלות המיוחסת לו נוגעת לתקופת זמן מוגבלת (תקופה המכונה על ידו "התקופה השנייה") של כשנה  ועשרה חודשים בלבד, החל מיום 18.1.2012 – הוא מועד הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי לאחר שבית משפט השלום החזיר אליו את התיק בהעדר מענה מטעם הסנגור –ועד לזיכויו של המערער ביום 26.11.2013.

על כך השיבו המשיבים כי מחדלי המערער החלו זמן רב קודם לכן, וכי הכשל בייצוג היה מיום הגשת כתב האישום, ותוצאותיו הובילו למשפט החוזר ול"זיכוי האילם". נטען כי בית משפט קמא קבע כי הסנגור התרשל גם בכך שגרם להתמשכות ההליך, וכי יש לחייב את הסנגור גם בגין התקופה שלאחר הגשת כתב האישום ("התקופה הראשונה"), שכן הסנגור הגיש את הבקשה להמצאת התיק הרפואי רק ביום 15.12.2005; וכי יש לחייבו גם בגין תקופת המשפט החוזר, שכן הייצוג הכושל היה הסיבה המרכזית לניהולו.

איני סבור כטענת המשיבים, שניתן לייחס לסנגור התרשלות כללית בשל התמשכות ההליך הפלילי. אכן, בית משפט קמא קבע, בפרק בפסק הדין הדן בסוגיית הקשר הסיבתי, כי "הסניגור אחראי גם להתמשכות ההליכים" (פסקה 138 לפסק הדין), וכי יש לדחות "[...] את טענת המדינה שיש לתת משקל לאשמו התורם של התובע [המערער – י"ע] אשר הודה שניהול התיק בעצלתיים היה חלק מאסטרטגיה של ניהול התיק. התובע פעל בעניין זה בעצת הסניגור והדבר בא לידי ביטוי בקביעת חלקו של הסניגור" (פסקה 142 לפסק הדין, הדגשה הוספה). קביעות דומות באשר להתרשלות הסנגור לא נקבעו בחלק הדן באחריותו (פסקאות 74-64 לפסק הדין).

ובכלל, בכתב התביעה שהגיש המערער אין טענה מפורשת להתרשלות בשל עצם התמשכות ההליך הפלילי, ורק נטען שהסנגור לא פעל לקבלת התיעוד הרפואי ולא עיין בו כמצופה וכנדרש, תוך שהוא מתעלם מהחלטות שיפוטיות ו"משחק ברוגז" עם בית משפט השלום (פסקאות 74-54 לכתב התביעה). ואכן, בית משפט קמא דחה את הטענה כי כתב התביעה כולל טענות באשר לאופן הייצוג בכללותו וקבע כי "בכתב התביעה נטען כי תביעה זו באה לעולם בשל רשלנות בוטה של כל הנתבעים אשר במעשיהם ו/או במחדליהם גרמו לכך שהתיעוד הרפואי בעניינה של החוסה לא הוצג [...] כתב התביעה מייחס לנתבעים רשלנות בכל הנוגע לאי המצאת התיעוד הרפואי וטענות לרשלנויות נוספות בשלבי המעצר או עד להגשת כתב האישום מהווה הרחבת חזית ולא יכולות להיות בסיס לחיוב הנתבעים בפיצוי" (החלטה מפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, הדגשות הוספו). גם במסגרת הערעור שלפנינו המערער טען כי הסנגור התרשל באי קבלת החומר הרפואי: "מחדלי המערער לא החלו ביום 18.1.12 אלא שנים רבות קודם לכן כשביהמ"ש הודיע לו כי התיעוד הרפואי עומד לרשותו" (פסקה 19 לסיכומים מיום 14.4.2023).

מכאן שגדר המחלוקת בין המערער לסנגור היתה מוגדרת ומתוחמת, ואין לקבוע התרשלות כללית של הסנגור בכל הקשור להתמשכות ההליך הפלילי. מטעם זה אף איני רואה לתת משקל לטענת המשיבים כי במשך חמש שנים וחצי הסנגור לא פעל על מנת להקל עוד יותר את תנאי השחרור ממעצר הבית שבו המערער היה נתון.

אין לכחד כי ההליך הפלילי בעניינו של המערער עד להרשעתו היה ממושך והתנהל בקצב שאינו משביע רצון: כתב האישום הוגש ביום 15.7.2003, המערער הורשע לראשונה ביום 4.6.2008, ודינו נגזר ביום 19.1.2009 – פרק זמן של חמש שנים וחצי שבמהלכן שהה המערער כאמור במעצר בית בבית אחיו, אך הותר לו לצאת לעבוד תחת פיקוח. כמו כן, מאז שניתן פסק הדין הראשון בערעור (10.3.2010) ועד להרשעת המערער בבית המשפט המחוזי (8.12.2012), חלפו למעלה משנתיים וחצי. כאמור, הסנגור אף אישר כי רצונו של המערער היה להימנע ממאסר ובשל כך "משך זמן" וניסה לדחות את המשך הדיון בתיק (פסקה 73 לפסק הדין). למרות זאת, איני מקבל את טענת המשיבים כי הסנגור אחראי גם על התקופה שבמהלכה לא הגיש בקשה להמצאת התיק הרפואי (כזכור, הבקשה הוגשה ביום 15.12.2005, כשנתיים וחצי לאחר שהוגש כתב האישום וכתשעה חודשים לאחר שהסתיימה פרשת התביעה), וזאת בהעדר קשר סיבתי, שהרי הבקשה נדחתה לבסוף על ידי בית משפט השלום, והחומר הרפואי הועמד לעיון ההגנה רק בעקבות הערעור לבית המשפט המחוזי.

מנגד, בית המשפט לא ראה לקבל את טענת הסנגור כי הוא נושא באחריות רק החל ממועד הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, לאחר שבית משפט השלום החזיר אליו את התיק, כי רק ממועד זה יש קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת לנזקי המערער.  הסנגור לא הבהיר מדוע לשיטתו יש חשיבות דווקא למועד הדיון בערעור ביום 18.1.2012, ומדוע רק באותו מועד מתגבש הקשר הסיבתי לנזקי המערער. במקום אחר התייחס הסנגור ליום 18.1.2012 כמועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, וטען כי אם המערער היה מזוכה באותו מועד, לא היה נגרם לו כל נזק, ולכן במועד זה התגבש הנזק שיש לייחס לסנגור (פסקה 3 לסיכומי התשובה מיום 23.5.2023).

בסוגיה זו, מקובלת טענת המערער כי מחדלי הסנגור החלו כשבית משפט השלום הודיע שהחומר הרפואי עומד לרשות ההגנה, קרי מיום 17.11.2010. אלמלא התרשלותו של הסנגור, בית משפט השלום היה עשוי לזכות את המערער על סמך החומר הרפואי, והיה נחסך ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי תוך "משיכת זמן" של הסנגור. אין לדחות אפוא את מועד התגבשות הנזק למועד הדיון בערעור או למועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועל אחת כמה וכמה שאין לקבל את טענת הסנגור כי יש לתחום את תקופת אחריותו ליום זיכויו של המערער במסגרת המשפט החוזר (26.11.2013).

בית המשפט לא ראה לקבל את טענת המשיבים, כי העמדת החומר הרפואי לרשות הסנגור מכוח החלטת בית המשפט המחוזי בערעור הפלילי, ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של ד"ר לבנטל לבין המשך ההליכים שהתנהלו בעניינו של המערער. התערבות גורם זר או פעולה רשלנית של אדם אחר, כשלעצמה, אינה מנתקת קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק (ע"א 8199/01 עזבון המנוח מירו נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 791 (2003); ע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל, מו(1) 133, 141 (1999); ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 22 (7.9.2010); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב - יפו, פסקה 35 (7.9.2011)). כך בענייננו, והתרשלותו הנפרדת של הסנגור לא מאיינת את אחריותו של ד"ר לבנטל לנזקי המערער.

לסיכום: על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי שאין עליה עוררין, ד"ר לבנטל התרשל בכך שבניגוד למצג שעלה מחוות דעתו הוא לא בדק את המתלוננת ולא עיין במסמכים הרפואיים לפני מתן חוות דעתו עובר להגשת כתב האישום. הסנגור מצדו התרשל בכך שלא פעל על מנת לקבל ולעיין את החומר הרפואי. למען נוחות הקורא, נציג את האירועים בציר זמן כלהלן:

שיעור וחלוקת הנזק

המערער יליד שנת 1957, נשוי ואב לחמש בנות. בפסק הדין צוין, בין היתר, כי עובר לפרשה מושא הדיון המערער סיים קורס מדריכים חברתיים מטעם משרד העבודה והרווחה והיה מדריך של ילדים בחינוך מיוחד. באפריל 2002 החל לעבוד במרכז לבריאות הנפש עד שפוטר ביום 9.7.2003. המערער שהה במעצר ומאסר במשך 185 ימים ובמעצר בית במשך חמש שנים וחצי שבמהלכן התגורר בסמוך לבני משפחתו והתפרנס.

בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, שקבע כי כתוצאה מהאירועים נותרה למערער נכות נפשית בשיעור של 7.5%, והעריך את נזקיו כמפורט בפסקה 12 לעיל.

המערער הלין על מיעוט הפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני. מבלי להקל ראש בהשלכות ההליך הפלילי על המערער ובני משפחתו, איני סבור שיש להתערב בסכום הכולל שנפסק, ואציין כי בית משפט קמא הבחין בין פיצוי בגין כאב וסבל (50,000 ₪) ובין פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בתקופת המעצר והמאסר, שחושב על בסיס יומי (600 ₪ ליום מעצר בית ו-1,500 ₪ ליום מאסר או מעצר, וסך הכל 1,480,000 ₪). לטעמי, הסכום שנפסק לזכות המערער הינו על הצד הגבוה, אך אין בפנינו ערעור מטעם המדינה ואף לסנגור אין טענות של ממש כנגד גובה הפיצוי הלא ממוני או הפסדי השכר. לצד זאת אציין כי איני רואה לקבל את טענות הסנגור, שנטענו בחצי פה ובהפניה לסיכומים שהוגשו בהליך קמא, כי המערער לא הקטין את נזקו וסובל מנכות אורתופדית המשליכה על שיעור הנזק. כמו כן, בהינתן עצם התרשלותו של הסנגור כלפי המערער, אין להתערב בקביעה כי עליו להחזיר למערער את מלוא שכר הטרחה שגבה ממנו בסך 25,200 ₪, הגם שלטענת הסנגור סכום זה שולם לו בעבור מתן שירותים משפטיים לאורך שנים רבות.

לצד זאת, בהינתן הקביעה שהתרשלותו של הסנגור באה לידי ביטוי באי קבלת  החומר הרפואי שהועמד לרשותו (החל מיום 17.11.2010), יש לקבל את טענתו החלופית כי אין הוא נושא באחריות לתקופת מעצר הבית של המערער (מחודש יולי 2003 עד לינואר 2009, סה"כ 66 חודשים) ולפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בתקופה זו בסך של 1,200,000 ₪ במעוגל (1,188,000 ₪ =30 x 66 x 600 ₪).

 בית משפט קמא פסק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בעבור 185 הימים שבהם שהה המערער במעצר או מאסר, לפי חישוב של 1,500 ₪ ליום. לטענת הסנגור שלא נסתרה, המערער ריצה 175 ימי מאסר, ומכאן שיש להחסיר מחלקו של הסנגור את הפיצוי בגין עשרת ימי המעצר בסכום כולל של 15,000 ₪ (= 10 x 1,500 ₪).

יצויין כי הסנגור לא טען שאין לחייבו בגין תקופת המאסר שריצה המערער (הנופלת לשיטתו "בתקופה השנייה", בגינה הוא אחראי), וטענתו בהקשר זה היתה כי הוא נושא באחריות רק לשליש מהנזק, לנוכח התרשלותה הנפרדת של המדינה (סעיפים 57-55 לסיכומים מיום 23.11.2022).

אשר להפסדי שכר, יש להפחית מהפיצוי שבו חויב הסנגור את הסכום שנפסק בגין הפסד השתכרות בתקופת מעצר הבית, בין יולי 2003 לינואר 2009. המדובר בהפרש השכר שיכול היה המערער לקבל כמדריך במרכז הרפואי לבין השכר שקיבל בפועל בעבודתו בזמן מעצר הבית, ועומד לפי קביעתו של בית משפט קמא על סך של 365,000 ₪. בגין תוספת הפסדי פנסיה (12.5%) וקרן השתלמות (4.4% כקביעת בית משפט קמא), יש להפחית סכום נוסף של 61,685 ₪ (=45,625 ₪ + 16,060 ₪).

הסנגור טען בנוסף כי לנוכח תקופת אחריותו החלקית והמצומצמת, אין לחייבו בפיצוי בגין הפסדי שכר משנת 2009 עד לתחילת ריצוי עונש המאסר במרץ 2012, בסך של 66,000 ₪. בשל כך אציע כי נפחית מסך הפיצוי שנפסק לחובת הסנגור סכום נוסף שיעמוד על 35,000 ₪.

 

בנוגע להפסדי השכר שנפסקו לזכות המערער בתקופת המאסר (46,000 ₪); מתום תקופת המאסר ועד לזיכוי (23,665 ₪); מיום הזיכוי ועד למתן פסק דינו של בית משפט קמא (73,000 ₪), וממועד זה לעתיד עד גיל 67 (22,000 ₪); הפסדי הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות בגין סכומים אלה; הפיצוי הלא ממוני (הן זה שניתן עבור "פגיעה באוטונומיה" בתקופת המאסר הן עבור "כאב וסבל"); החזר פיצוי למתלוננת; והחזר שכר טרחה בגין הייצוג בהמשך ההליך הפלילי – אשר לכל אלה, יש לראות את הסנגור וד"ר לבנטל כמעוולים במשותף האחראים לנזק בחלוקה שווה, והם חייבים ביחד ולחוד לפצות את המערער בגין נזקים אלה.

 

לסיכום, מתוך הסכום שפסק בית משפט קמא, יש להפחית מחלקו של הסנגור את הסכומים הבאים:

           (-) פיצוי בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה בתקופת מעצר הבית – 1,200,000 ₪.

           (-) פיצוי בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה בימי המעצר – 15,000 ₪.

           (-) הפרשי השתכרות בתקופת מעצר הבית – 365,000 ₪.

           (-) הפרשי פנסיה וקרן השתלמות בתקופת מעצר הבית – 61,685 ₪.   

           (-) הפסדי שכר משנת 2009 עד לתחילת ריצוי עונש המאסר – 35,000 ₪.

סך הכל: 1,676,685 ₪.

סכום זה (1,676,685 ₪) יושת על המדינה (כמייצגת של ד"ר לבנטל) לבדה, והסנגור לא יחויב בו. מסכום זה ינוכה הפיצוי ששולם על ידי המדינה במסגרת הליך הפלילי בסך 330,000 ₪. ביתרת הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא (849,039 ₪ =1,676,685 ₪ - 2,525,724 ₪) יהיו חייבים הסנגור והמדינה ביחד לחוד בחלוקה שווה. כמו כן, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע כי מתוך סך ההוצאות ושכר הטרחה שפסק בית המשפט בהליך קמא, יחויב הסנגור ב-110,000 ₪ בלבד (סכום המהווה כ-20% מהסכום הכולל שנפסק), כך שביתרת הסכום תחויב המדינה. עוד אציע כי בגין ההליך שהתנהל בערכאה זו כל צד יישא בהוצאותיו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.