| לפני: | כבוד הנשיא (בדימ') א' גרוניס |
| | כבוד השופט נ' הנדל |
| | כבוד השופט צ' זילברטל |
| המשיבים: | 1. אביהוא רז |
| | 2. אטריקס בע"מ |
| | 3. סלקום ישראל בע"מ |
| | 4. לוגיה פיתוח וניהול תוכן בע"מ |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 4.7.2013 בתיק ת"צ 6511-07-11
שניתנה על ידי כבוד השופטת ש' אלמגור
תשובות המשיבים לבקשת רשות הערעור מיום 26.1.2014
תגובת המבקשת לתשובות המשיבים מיום 23.2.2014 |
בשם המבקשת:
בשם המשיב 1:
בשם המשיבה 2:
בשם המשיבה 3:
בשם המשיבה 4: | עו"ד איתן לירז; עו"ד איתן ברוש; עו"ד אוהד רבפוגל
עו"ד רענן בשן; עו"ד לאה נמס קהתי
עו"ד יאיר שילה; עו"ד נטליה סטרחוב
עו"ד ברק טל; עו"ד רותה לובן; עו"ד גיא קורתני
עו"ד דן סלע |
הנשיא (בדימ') א' גרוניס:
1. האם יכול נתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי? ואם כן, כיצד ובאילו תנאים? אלו השאלות העומדות להכרעה בבקשת רשות הערעור שלפנינו.
התובענה הייצוגית והשתלשלות העניינים
2. המבקשת, קורל-תל בע"מ (להלן – קורל-תל), מפעילה אתר אינטרנט הידוע בשם "יד2". מדובר באתר המשמש לוח מודעות מקוון, ובו מפורסמות מודעות, למשל, למכירת פריטים במה שמכונה "יד שנייה". קורל-תל איפשרה למפרסמי המודעות באתר לכלול במודעה מספר טלפון שאינו זה האמיתי שברשותם, כי אם מספר "וירטואלי", במסגרת שירות שכונה "שירות מספר 2". כשאדם המעיין במודעה חייג אל המספר הווירטואלי, הוא קוּשר למכשיר הטלפון שבשימוש מפרסם המודעה. באמצעות שירות זה, זוכה מפרסם המודעה לשמור על פרטיותו בכך שהוא אינו חושף את מספר הטלפון שלו ברבים.
3. ביום 17.3.2013 אישר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור) הגשת תובענה ייצוגית נגד קורל-תל. התובענה הייצוגית (אותה הגיש המשיב 1, אביהוא רז (להלן – רז)) עוסקת באופן החיוב עבור שיחת הטלפון למספר הווירטואלי. בתובענה הייצוגית נטען, כי התברר שהחיוב בגין שיחה כזו שונה מהחיוב בגין שיחה למספר טלפון רגיל. על-פי הטענה, בעוד שבשיחה למספר טלפון רגיל מתחיל החיוב רק במועד מימוש ההתקשרות (קרי, החל מהרגע שבו הצד השני לשיחה עונה לה), הרי שבשיחה למספר וירטואלי מתחיל החיוב במועד מוקדם יותר. רז טען, כי מיד לאחר החיוג למספר הווירטואלי נשמעת הודעה מוקלטת המודיעה על קישור השיחה למפרסם המודעה, ולאחריה נשמע צליל חיוג עד שהנמען עונה לשיחה. לגרסת רז, התברר כי החיוב עבור השיחה למספר הטלפון הווירטואלי נעשה כבר מהישמע ההודעה המוקלטת, ולא מעת מימוש ההתקשרות. על-כן, נטען עוד, אדם המחייג למספר טלפון וירטואלי עשוי להיות מחויב בגין השיחה גם אם לא מומשה ההתקשרות כלל. על אף אופן החיוב השונה, טען רז כי באתר "יד2" נכתב באופן מטעה כי עלות השיחה למספר וירטואלי זהה לעלות של שיחה סלולרית רגילה. עוד הוסיף רז, כי אדם הגולש באתר אינו יכול לדעת לפני ביצוע השיחה אם המספר שבפניו הוא וירטואלי אם לאו. בנוסף, נטען בתובענה הייצוגית כי חיוב מבצע השיחה לפני מועד מימוש ההתקשרות, היינו לפני מתן מענה, עומד בניגוד לרישיונות שניתנו מכוח חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן – חוק התקשורת). פן נוסף בתובענה הייצוגית נוגע לשליחת מסרונים למספרי טלפון וירטואליים. בעניין זה נטען ששולח המסרון מחויב בקשר לכך אף שהמסרון אינו מגיע ליעדו. אומנם, נטען כי באתר נרשם שלא ניתן לשלוח מסרונים למספרי טלפון וירטואליים. אולם, מאחר שהגולש באתר אינו יכול להבחין בכך שמספר הטלפון שלפניו הוא וירטואלי, נטען כי ישנם כאלו שחויבו בגין שליחת המסרון אף שזה לא הגיע לנמען. בתובענה הייצוגית הוערך הנזק המצטבר לחברי הקבוצה המיוצגת בסכום של כ-19 מיליון ש"ח (כ-8 מיליון ש"ח מהם "בגין עוגמת נפש ופגיעה באוטונומיית הרצון", בלשון רז). בהחלטה המאשרת את הגשת התובענה הייצוגית נקבע, כי קיימת אפשרות סבירה לכך כי קורל-תל אכן הטעתה את ציבור הגולשים באתר, הן לגבי שיחות טלפון הן לגבי מסרונים למספרים וירטואליים.
4. לאחר אישור התובענה הייצוגית, הגישה קורל-תל ביום 30.5.2013 כתב הגנה מטעמה (בהתאם לתקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן – תקנות תובענות ייצוגיות)). בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה קורל-תל הודעה לצדדים שלישיים נגד שלוש חברות (המשיבות 4-2): אטריקס בע"מ, סלקום ישראל בע"מ ולוגיה פיתוח וניהול תוכן בע"מ (להלן – אטריקס, סלקום ולוגיה בהתאמה; שלושתן יכונו להלן יחדיו – הצדדים השלישיים). בהודעה לצדדים השלישיים טענה קורל-תל, כי אם היא תחויב בתשלום סכומים כלשהם לחברי הקבוצה התובעת, היא זכאית לשיפוי מן הצדדים השלישיים. לגבי אטריקס נטען, כי היא החברה שעימה התקשרה קורל-תל לשם מתן "שירות מספר 2". נטען, כי אטריקס היא חברה שלה הידע והניסיון הטכנולוגיים הנדרשים לשם מתן השירות, וכי השירות ניתן באמצעות תוכנות שפיתחה אטריקס ובאמצעות "נתב שיחות" שהופעל על-ידה. ההסכם בין קורל-תל לבין אטריקס צורף להודעה לצדדים השלישיים. בהסכם צוין, כי "השירות לא יהיה כרוך בתשלום כלשהו למשתמשים", וכי "השירות יהיה בעלות שיחת טלפון סלולרית רגילה לגולשים" (סעיף 2.1 להסכם). כן נטען, כי בהסכם זה הצהירה אטריקס כי אין לה כל מניעה חוקית למלא אחר התחייבויותיה. קורל-תל טענה, כי לה עצמה אין ידע טכני בעניין, וכי היא הניחה שהשירות יינתן באופן שאינו מפר את הדין. לגבי סלקום נטען, כי היא זו שהקצתה את מספרי הטלפון הווירטואליים, וכי היא התקשרה עם אטריקס בהסכם לצורך זה (הסכם שקורל-תל אינה צד לו). קורל-תל הוסיפה, כי סלקום הייתה מודעת להתקשרות שבינה (קורל-תל) לבין אטריקס, אישרה את ההתקשרות, וככל הנראה הייתה מעורבת בניסוח חלק מתנאיה. עוד נטען, כי סלקום היא בעלת רישיון לפי חוק התקשורת, ולכן, אם הופרו תנאי הרישיון, סלקום היא הנושאת באחריות בשל כך. לגבי לוגיה נטען, כי חברה זו שימשה "ככל הנראה" ו"בעקיפין" זרוע של סלקום בכל הנוגע לאספקת מוצרי תקשורת שונים, וכי בין סלקום לבין לוגיה ישנה "חלוקה פנימית כלשהי" ביחס להפעלת "שירות מספר 2".
5. ביום 13.6.2013 הגיש רז בקשה למחיקת ההודעה לצדדים השלישיים, ולחלופין להורות כי הדיון בהודעה יופרד מהדיון בתובענה הייצוגית שהגיש. בבקשתו טען רז, כי קורל-תל פעלה שלא כדין כשהגישה את ההודעה לצדדים השלישיים בלא קבלת רשות בית המשפט, כנדרש בתקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). עוד הוסיף רז, כי בירור הטענות המועלות בהודעה לצדדים השלישיים יחד עם התובענה הייצוגית יסבך ויעכב את ההליך. בתשובה לבקשה זו (מיום 26.6.2013) טענה קורל-תל, בין היתר, כי היא פעלה כדין, שכן התקנה החלה בענייננו היא תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה רשאי נתבע ליתן הודעה לצד שלישי עם הגשת כתב ההגנה ובלא צורך בקבלת רשות. אטריקס, מצידה, הודיעה כי עמדתה היא שההודעה לצדדים השלישיים הוגשה באיחור, שכן היה על קורל-תל להגישה לפני אישור התובענה הייצוגית. זאת, על-מנת לאפשר לצדדים השלישיים להתגונן גם מפני עצם אישור התובענה הייצוגית (עמדתה הובאה במסגרת בקשה מטעמה מיום 24.6.2013 להארכת מועד להגשת תשובתה לבקשתו של רז). סלקום ולוגיה הודיעו כי הן מצטרפות לעמדתה זו של אטריקס.
6. ביום 4.7.2013 ניתנה בבית משפט המחוזי ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור. בית משפט קמא קבע, כי "מבלי להיכנס לעובי הקורה בשאלה האם נתבע בתובענה ייצוגית רשאי להגיש הודעה לצד שלישי מבלי לבקש את רשותו של בית המשפט להגשתה, אני סבורה כי בנסיבותיו של תיק זה לא יהיה זה נכון לדון בתובענה ביחד עם ההודעות ששיגרה הנתבעת לשלושה צדדים שלישיים". לפיכך נקבע, כי ההודעה לצדדים השלישיים תידון בנפרד מהתובענה הייצוגית ולאחר מתן פסק-הדין בה, וכי "בשלב זה הצדדים השלישיים אינם נדרשים להשיב להודעה". בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו להפריד את הדיון בהודעה לצדדים השלישיים בקובעו כי "שאלת מערכת יחסיה החוזיים [של קורל-תל – א' ג'] עם מי מהצדדים השלישיים אינה מעניינם של אנשי הקבוצה הנכללים בתובענה הייצוגית", וכי "כריכת שאלות החבות החוזית והחוקית בין הנתבעת לבין מי מהצדדים השלישיים רק תסרבל את הדיון (המורכב ממילא) בתובענה הייצוגית וערכה המוסף יהיה דל ומיותר".
7. פרט מעניין נוסף שראוי לציינו הוא, כי מספר ימים לאחר מתן ההחלטה האמורה הגישה אטריקס לבית משפט קמא בקשה להבהיר את ההחלטה (בקשה מיום 7.7.2013). בבקשתה טענה אטריקס, כי אלמלא הפרדת הדיון שעליה הורה בית המשפט, הייתה עומדת לה הזכות, במסגרת התגוננותה מפני ההודעה לצדדים השלישיים, להתגונן גם מפני הטענות שמעלה רז כלפי קורל-תל בתובענה הייצוגית שהגיש. אולם, המשיכה אטריקס, לאור הפרדת הדיון שעליה הורה בית המשפט בהחלטתו, תימנע ממנה האפשרות להתגונן מפני טענות אלו. אטריקס הוסיפה, כי כידוע, נוכח מעמדה של זכות הטיעון קיים הכלל שלפיו אין להכפיף אדם להחלטה שיפוטית בלא שניתנה לו הזדמנות להתגונן בפניה. על-כן, ביקשה אטריקס כי יובהר, שהצדדים השלישיים לא יהיו כבולים לתוצאתה של התובענה הייצוגית. בהערת שוליים הוסיפה אטריקס, כי מאחר שהיא לא הייתה צד להתדיינות מראשיתה, הרי שהצדדים השלישיים גם "אינם 'נתפסים' בהחלטה לאשר את התובענה הייצוגית". ביום 9.7.2013 קבע בית משפט קמא בקשר לבקשתה זו של אטריקס, כי "אין צורך בהבהרה כלשהי. אך על מנת להסיר דאגה מהמבקשת למותר לציין כי הצדדים השלישיים יהיו רשאים לטעון כל טענה בבוא יומם והחלטות בענין שלא היו צד לו, לא יחייבו אותם".
בקשת רשות הערעור
8. בקשת רשות הערעור שהגישה קורל-תל היא על החלטת בית משפט קמא מיום 4.7.2013. קורל-תל טוענת בפנינו כי הפרדת הדיון בין התובענה הייצוגית לבין ההודעה לצדדים השלישיים תוביל לסרבול ולחוסר יעילות. זאת, שכן על-פי החלטת בית משפט קמא לא יינתן לצדדים השלישיים יומם בעת הדיון בתובענה הייצוגית, ועל-כן הם לא יהיו כפופים להכרעה שתתקבל בה. מכאן, שאם תחויב קורל-תל בפסק-הדין שיינתן בתובענה הייצוגית, יהיה עליה להגיש הליך נפרד נגד הצדדים השלישיים ובו עשויות לידון בשנית אותן הסוגיות שהוכרעו בתובענה הייצוגית. לטענת קורל-תל הדבר גם עלול להוביל להכרעות סותרות בכל אחד מן ההליכים. קורל-תל מוסיפה כי קושי זה מתעצם נוכח החלטת בית משפט קמא מיום 9.7.2013, שבה הובהר כי הצדדים השלישיים אכן לא יהיו כפופים להחלטות שיינתנו במישור היחסים שבין התובע המייצג לנתבע. קורל-תל מדגישה כי בענייננו, הצדדים השלישיים הם בעלי דין שנוכחותם חשובה ביותר לבירור התובענה הייצוגית. זאת, שכן מדובר בחברות שהן בעלות הידע והניסיון הטכני הנדרשים לשם הפעלת "שירות מספר 2", וברשותן מצוי המידע הנחוץ לשם הכרעה בטענות המועלות בתובענה הייצוגית. כן מוסיפה קורל-תל, כי הטענות בתובענה הייצוגית באשר להפרת תנאי הרישיון לפי חוק התקשורת כלל אינן נוגעות לה, שכן היא אינה בעלת רישיון לפי חוק זה, והגורם הנכון לשאת באחריות בעניין הוא סלקום או חברות תקשורת אחרות. בנוסף טוענת קורל-תל (ובהרחבה), כי קיימת "חבות ישירה" ו"יריבות ישירה" בין הצדדים השלישיים לבין רז והקבוצה המיוצגת.
9. רז טוען בתשובתו לבקשת רשות הערעור, כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית באשר לאופן ניהול ההליך. הוא מוסיף, כי דיון מאוחד בתובענה הייצוגית עם ההודעה לצדדים השלישיים יסרבל ויסבך את ההליך. זאת, מאחר שבהודעה לצדדים השלישיים מתעוררות סוגיות אשר נוגעות למערכת היחסים שבין קורל-תל לבין הצדדים השלישיים, ואלו אינן רלוונטיות לבחינת טענותיהם של חברי הקבוצה כלפי קורל-תל. לטענת רז, אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי קורל-תל היא להטעיית ציבור הגולשים באתר, ולפיכך השאלה האם קורל-תל הסתייעה בצדדים שלישיים "אינה מעניינם" של חברי הקבוצה ו"אין היא יוצרת יריבות כלשהי" בין חברי הקבוצה לבין הצדדים השלישיים (בלשונו, בפיסקה 61 לתשובתו).
10. אטריקס, הסבורה גם היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הוסיפה בתשובתה התייחסות באשר לשלב הנכון שבו לשיטתה על נתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי. לטענת אטריקס, על ההודעה לצד השלישי להיות מוגשת בשלב הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. זאת, כדי לאפשר לצד השלישי להתמודד עם טענותיו של יוזם ההליך כלפי הנתבע כבר בשלב דיוני זה. אטריקס גורסת כי אישור התובענה הייצוגית הוא שלב מהותי ביותר בבירורו של ההליך, ועל-כן יש ליתן גם לצד השלישי הזדמנות הוגנת להשמיע את קולו בעניין טרם הכרעה בבקשת האישור. משלא נהגה כך קורל-תל, הרי שאין מקום לאפשר לה להגיש הודעה לצד שלישי עתה, לאחר אישור התובענה הייצוגית. גישה אחרת, טוענת אטריקס, מציבה אותה בפני אישור התובענה הייצוגית כעובדה מוגמרת, ואינה מתיישבת עם עיקרון היסוד שלפיו אין פוגעים באדם באמצעות החלטה שיפוטית ללא שניתן לו יומו בבית המשפט. סלקום מעלה בתשובתה לבקשת רשות הערעור טענות הדומות במהותן לטענותיו של רז בתשובתו. לוגיה הודיעה בקצרה כי היא מצטרפת "לנימוקים הכלליים" שהובאו על-ידי סלקום.
11. קורל-תל הגישה, לאחר נטילת רשות, תגובה לתשובת המשיבים (תגובה מיום 13.2.2014). בתגובתה הוסיפה קורל-תל התייחסות לשאלה האם הגשת הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית טעונה רשות בית המשפט, וכן לשלב הדיוני שבו על הנתבע לפעול בעניין. לעמדת קורל-תל, בענייננו חלה תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה רשאי הנתבע ליתן הודעה לצד שלישי בלא צורך בקבלת רשות בית המשפט. לטענתה, אין מקום להגביל את חופש הפעולה של נתבע בתובענה ייצוגית לעומת נתבע בסדר דין רגיל, בשים לב לכך שבהליך ייצוגי הנזק הפוטנציאלי שעלול להיגרם לנתבע הוא גדול ביותר. עוד הוסיפה קורל-תל, כי המועד הנכון ליתן את ההודעה לצד השלישי הוא עם הגשת כתב ההגנה, ובהליך ייצוגי כתב ההגנה מוגש לאחר אישור התובענה הייצוגית. עם זאת, קורל-תל הוסיפה כי לדעתה, נתבע בהליך ייצוגי רשאי ליתן הודעה לצד שלישי גם טרם אישור התובענה הייצוגית, אולם זאת בכפוף לקבלת רשות בית המשפט.
הערות פתיחה
12. טרם ניגש לסוגיה העומדת לדיון, אבקש להעיר שלוש הערות. ראשית, קורל-תל טוענת בבקשת רשות הערעור, בין היתר, כי הצדדים השלישיים חבים כלפי הקבוצה המיוצגת "חבות ישירה ובלתי תלויה בקורל תל", וכי קיימת ביניהם "יריבות ישירה" (בלשונה). בדברים אלו מכוונת קורל-תל (כך נראה, שכן היא אינה טוענת זאת במפורש) כי במהותו של דבר רצונה הוא שהצדדים השלישיים יהיו נתבעים בהליך. באשר לפן זה בטענותיה של קורל-תל, אינני רואה שיש לו מקום. בתובענה הייצוגית לא מבוקש סעד כלשהו מן הצדדים השלישיים, ומשכך, ככלל אין מקום לצרפם כנתבעים (ראו, ע"א 543/59 מדינת ישראל נ' קיסלוג, פ"ד יד 1165, 1169-1168 (1960) (להלן – עניין קיסלוג); רע"א 6723/13 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אמבר (17.12.2013) (להלן – עניין אגד)). הדברים נכונים, גם במקרה שבו נטען כי הגורם שצירופו מבוקש מחזיק בידיו מידע הנחוץ להכרעה בתובענה. במקרה כזה, ייתכן שאותו גורם יהיה דרוש כעד בהליך, אולם אין להסיק מכך כי על-כן יש לצרפו כנתבע נוסף (ראו, ע"א 15/67 זלצר נ' זלצר, פ"ד כא(2) 694, 697 (1967); רע"א 10104/07 מדינת ישראל נ' מהא (21.2.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 198 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן – זוסמן); אף שלכלל זה ישנם חריגים, ובנסיבות מסוימות יתכן שיהיה מקום לצירוף גורם שנוכחותו דרושה בהליך כנתבע הגם שלא נדרש כלפיו סעד, ראו בש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' ברזילי, פ"ד נה(5) 357, 360 (2001)). אכן, קיים הבדל בין צירופו של בעל דין להליך כנתבע, החב חבות ישירה כלפי התובע, לבין צירופו כצד שלישי, החב בשיפוי או בהשתתפות כלפי הנתבע. היטיב להסביר זאת בית המשפט בארצות-הברית (Watergate Landmark Condominium Unit Owners' Asso. v. Wiss, Janey, Elstner Associates, Inc., 117 F.R.D. 576, 578 (E.D. Va. 1987)):
"In other words, a third party claim is not appropriate where the defendant and putative third party plaintiff says, in effect, ‘It was him, not me.’ Such a claim is viable only where a proposed third party plaintiff says, in effect, ‘If I am liable to plaintiff, then my liability is only technical or secondary or partial, and the third party defendant is derivatively liable and must reimburse me for all or part (one-half, if a joint tortfeasor) of anything I must pay plaintiff’".
וראו גם, Owen Equipment & Erection Co. v. Kroger, 437 U.S. 365, 368 (1978): "Under Rule 14 (a), a third-party defendant may not be impleaded merely because he may be liable to the plaintiff" [ההדגשה במקור – א' ג']. לשלמות התמונה יוער, כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מהצדקה הקיימת לעתים למשלוח הודעות לצדדים שלישיים בין מעוולים בנזיקין באשר לחלוקת הנזק ביניהם (ראו, רע"א 2237/12 שירותי בריאות כללית נ' טוויל (14.6.2012)).
לפיכך, יתמקד המשך הדיון ברצונה של קורל תל לצרף את אטריקס, סלקום ולוגיה כצדדים שלישיים להליך, החבים על-פי הטענה בשיפוי או בהשתתפות כלפי קורל-תל, ולא כנתבעות שנטען כי יש להן חבות ישירה כלפי חברי הקבוצה התובעת.
13. שנית, בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי מנויים מספר מקרים שבהם רשאי נתבע ליתן הודעה לצד שלישי. במסגרת דיוננו נתמקד במקרה אחד מבין חלופות אלו, שהוא גם השכיח יותר, והקבוע בתקנת-משנה 216(1): "כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה" (לדיון בחלופות הנוספות של תקנה 216, ראו, ע"א 6381/00 קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות בע"מ, פ"ד נו(1) 425, 431 (2001); ע"א 10978/04 כלפה נ' זהבי, פיסקה 7 (28.6.2005); ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4) 781, 786 (1986); להבחנה בין השתתפות לשיפוי, ראו, ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573, 583-582 (1996) (להלן – עניין חוסיין); אהרן ברק "מעוולים יחד" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 483, ה"ש 8 (מהדורה שניה, גד טדסקי עורך, 1976)).
14. שלישית, בהחלטתי מיום 25.11.2013 ביקשתי מבעלי הדין להתייחס לשאלה, האם ההשגה על החלטתו של בית משפט קמא צריכה להיעשות בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור או בדרך של הגשת ערעור בזכות. מאחר שפסק-דין זה ניתן על ידי מותב תלתא, ומאחר שממילא בדעתי להתייחס לבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, לא ראיתי צורך להידרש לשאלה זו.
דיון והכרעה
15. החלטנו לדון בבקשת הרשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. בית משפט קמא הורה, כי הדיון בתובענה הייצוגית יופרד מהדיון בהודעה לצדדים השלישיים וכי בשלב זה הצדדים השלישיים אינם צריכים להשיב להודעה. הפועל היוצא של החלטה זו דומה ביותר למחיקת ההודעה. קורל-תל, מצידה, עומדת על כך שהדיון בהודעה לצדדים השלישיים לא יופרד. משכך, מתעוררת בענייננו השאלה, האם יש להכיר במסגרת תובענה ייצוגית בהליך של הודעה לצד שלישי, ואם התשובה חיובית – כיצד הדבר יתבצע. שאלה זו הושארה בצריך עיון בהחלטתי בעניין אגד (בפיסקה 7). הסוגיה התעוררה מידי פעם גם בבתי המשפט המחוזיים (ראו, ת"צ (מחוזי חי') 17926-05-12 שחם גבעת עדה בע"מ נ' אימרה (13.6.2013; השופט א' קיסרי) (להלן – עניין שחם גבעת עדה); וכן ראו מקרים שבהם נדונה הסוגיה אך לא הוכרעה, ת"א (מחוזי י-ם) 2356/08 יסעור נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (24.4.2012; השופטת ת' בזק רפפורט) (בקשת רשות ערעור בעניין תלויה ועומדת בבית משפט זה; רע"א 7447/14); ת"מ (מחוזי חי') 25857-06-12 סער נ' עיריית נהריה (19.3.2014; סגן הנשיא י' גריל); ת"צ (מחוזי י-ם) 3225-01-11 ארלבוים נ' מדינת ישראל (7.10.2014; השופטת ג' כנפי-שטייניץ)).
זה יהיה סדר דברינו: ראשית, נעמוד בקצרה על מהותה ועל תכליתה של הודעה לצד שלישי. שנית, נבחן האם יש לאפשר הגשה של הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית. שלישית, אם התשובה לכך תהיה חיובית, נשאל האם קיימת לנתבע בהליך ייצוגי זכות להגיש הודעה לצד שלישי, או שמא עליו ליטול את רשות בית המשפט. רביעית, נשאל מהו השלב הדיוני הנכון שבו על נתבע המעוניין בכך להגיש (או לבקש להגיש) הודעה לצד שלישי. חמישית, נדון באופנים שבהם ניתן לדון בתובענה ייצוגית שבה הוגשה הודעה לצד שלישי, ובהוראות שיש ליתן בהקשר זה. שישית, נבחן כיצד ניתן לנהל ביעילות תובענה ייצוגית שהוגשה בה הודעה לצד שלישי. שביעית ולבסוף, ניישם את המסקנות אליהן הגענו על נסיבותיו של המקרה דנא.
הודעה לצד שלישי לשיפוי או להשתתפות – על שום מה?
16. הודעה לצד שלישי לשיפוי או להשתתפות היא הליך המוגש על-ידי נתבע בגדרה של תובענה שהוגשה נגדו. בהודעה לצד שלישי טוען הנתבע, בדרך כלל, כי הגם שהוא מכחיש את חבותו כלפי התובע, הרי אם יפסיד בדינו זכאי הוא לשיפוי או להשתתפות מן הצד השלישי. בפסיקה מכונה ההודעה לצד השלישי "נספחת" לתביעה העיקרית או "תביעה על-תנאי" (ראו, ע"א 775/75 צרקלביץ נ' אלנבולסי, פ"ד ל(3) 102 (1979) (להלן – עניין צרקלביץ); רע"א 4430/07 דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' הנהלת בתי משפט, פיסקה 3 (26.6.2007) (להלן – עניין דגון)). משכך, ככלל, מקום שבו נדחתה התביעה העיקרית, נדחית מאליה ההודעה לצד השלישי (ראו, למשל, ע"א 101/88 אנדס – תכנון הנדסה ובניה בע"מ נ' אילוז, פ"ד מד(2) 582, 588-587 (1990); אף שלעניין זה עשויים להיות חריגים, עיינו, ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פיסקאות 15-14 (12.8.2007)). עם זאת, במובנים שונים הגשה של הודעה לצד שלישי נחשבת להגשה של תובענה (ראו, המ' 531/73 הורוביץ נ' ויכר, פ"ד כז(2) 751, 753 (1973); ע"א 1628/92 גינזבורג נ' ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 378 (1994)). בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי ההודעה לצד השלישי "תפרש את מהות התובענה של בעל הדין נגד הצד השלישי ונימוקיה" (תקנה 220(א); וראו, ע"א 664/71 מרחב נ' שרלין, פ"ד כו(1) 701 (1972)). על הצד השלישי להגיש כתב הגנה במענה להודעה (תקנה 221). הצד השלישי רשאי ליתן (או לבקש רשות ליתן) הודעה לצד רביעי, וכן הלאה (תקנה 219). כן נקבע, כי ניתן להטיל עיקול זמני בגדר הליך של הודעה לצד שלישי (ע"א 551/73 Marioca Shipping and Investment Company S.A נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2) 136, 140 (1974); עוד ראו, ע"א 698/89 שילה נ' בארי, פ"ד מז(4) 796, 813-812 (1993); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 844-843 (מהדורה אחת-עשרה, 2013)).
17. מובן, כי אין הנתבע חייב לשלוח הודעה לצד שלישי. חלף הגשת הודעה לצד שלישי, רשאי הנתבע להמתין לתוצאת ההליך שהוגש נגדו, ואם הפסיד יכול הוא להגיש תביעה נפרדת נגד הצד השלישי (ראו, עניין דגון, בפיסקה 3; לדיון בסוגיות של התיישנות העשויות להתעורר במקרה זה, ראו, ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (2.7.2008); ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG, פיסקאות 11-8 לפסק-דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור (20.8.2014)). עם זאת, ההודעה לצד שלישי מקנה לנתבע יתרון בולט והוא מניעת האפשרות של הכרעות סותרות. אילולא הגיש הודעה לצד שלישי, היה על הנתבע לקחת חלק בשתי תובענות נפרדות: התובענה הראשונה היא זו שהוגשה נגדו, ואם הפסיד בדינו, יהא עליו להגיש תובענה נפרדת נגד הגורם שחב כלפיו בשיפוי או בהשתתפות. אולם, באותה תובענה שנייה ונפרדת, אין הצד השלישי כפוף להכרעה שנפלה בתובענה הראשונה. זאת, מאחר שהצד השלישי לא נטל חלק בהתדיינות בתובענה הראשונה, ועל יסוד הכלל שלפיו אין אדם כפוף לתוצאת הליך משפטי בלא שניתן לו יומו (ראו, זוסמן, בעמ' 635; לכלל זה חריגים שונים, שלא נידרש אליהם עתה). אשר על כן, בתובענה השנייה, העוסקת במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי, יוכל הצד השלישי לחלוק לא רק על חבותו שלו כלפי הנתבע, אלא גם "לפתוח מחדש" עניינים שכבר הוכרעו במישור היחסים שבין התובע המקורי לבין הנתבע. הצד השלישי רשאי לנסות לשכנע את בית המשפט הדן בתובענה השנייה להכריע באופן שונה מהאופן שבו הוכרעו היחסים שבין התובע לנתבע בתובענה הראשונה. אם ישתכנע בית המשפט הדן בתובענה השנייה בצדקת הצד השלישי, עלול להימצא הנתבע קרח מכאן ומכאן: בתובענה הראשונה חויב הוא כלפי התובע, ואילו בתובענה השנייה נקבע שלא היה מקום לחייבו כלפי התובע (ראו, ע"א 387/82 "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אסידו, פ"ד מ(4) 213, 226 (1985) (להלן – עניין קרנית)).
18. אחת ממטרותיה המרכזיות של ההודעה לצד שלישי היא למנוע את האפשרות האמורה. אם ניתנה הודעה לצד שלישי, רשאי הצד השלישי לחלוק לא רק על ההודעה שהוגשה נגדו, אלא גם "לחלוק על התובענה שהוגשה נגד בעל הדין שנתן את ההודעה" (תקנה 221 לתקנות סדר הדין האזרחי; כן ראו, המ' 43/54 שמרל נ' גרוסמן, פ"ד ח 417, 419 (1954) (להלן – עניין שמרל); עניין צרקלביץ, בעמ' 106; עניין דגון, בפיסקה 3). בכלל זאת, "זכותו [של הצד השלישי – א' ג'] היא לחקור את עדי התובע בחקירת שתי-וערב ולקרוא בעצמו לעדים לגבי השאלות השנויות במחלוקת בין התובע והנתבע" (המ' 179/56 סבירסקי נ' ג'ייקובס, פ"ד י 1997, 2004 (1956) (להלן – עניין סבירסקי); וראו גם שם, בעמ' 2008). על-כן גם מורות תקנות סדר הדין האזרחי, כי להודעה לצד השלישי יש לצרף את כתבי הטענות שהוגשו בהליך העיקרי (תקנה 220(א)). לצד השלישי ישנו אינטרס לסייע לנתבע להתגונן מפני טענות התובע, שכן אם יכשל התובע בתביעתו, ממילא לא יחוב הצד השלישי בשיפוי או בהשתתפות כלפי הנתבע (עניין שמרל, בעמ' 420-419). כך לצד השלישי שהוגשה נגדו ההודעה "ניתן יומו" אף לגבי מישור היחסים שבין התובע לבין הנתבע וההכרעה שתינתן במישור זה תחייב גם אותו. עמד על כך השופט ש' אגרנט בעניין סבירסקי, בעמ' 2001:
"המטרה הראשונה והעיקרית [בהודעה לצד שלישי – א' ג'] היא, כי הנתבע, המעוניין במשלוח הודעה מסוג זה, יוכל להשיג שהצד השלישי יהיה קשור על-ידי תוצאת הדיון המתנהל בינו לבין התובע, כך שאם יחוייב הנתבע בתשלום סכום איזה שהוא לתובע לא יצטרך להתדיין מחדש עם הצד השלישי לגבי השאלה שהיתה שנויה במחלוקת בינו לבין התובע ושגם לצד השלישי ענין בה, כי הרי בהתדיינות החדשה כרוך הסיכון, כי בית-המשפט יבוא, לגבי אותה שאלה, לכלל מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע בדיון שהתנהל לגבי תביעת התובע".
19. מכאן גם עולה יתרון נוסף הטמון בהודעה לצד שלישי, והוא החיסכון במשאבים שיפוטיים ובמשאבי בעלי הדין. זאת, שכן במקרה שבו לא מוגשת הודעה לצד שלישי, ואם הנתבע הפסיד בדין, עשוי בית המשפט שדן בהליך בין הנתבע לצד השלישי להידרש בשנית לפלוגתאות שכבר נדונו והוכרעו במסגרת ההליך הקודם (ייתכן שיהא זה אותו בית המשפט שדן בתובענה הראשונה שבין התובע לנתבע או בית משפט אחר). בכלל זאת, עשויות להישמע בתובענה השנייה אותן ראיות שנשמעו בעבר, ואף עשויים להיחקר בשנית אותם העדים שנחקרו בתובענה הראשונה (ראו, ר"ע 457/83Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc. נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לז(4) 309, 310 (1983) (להלן – עניין Ohio); ע"א 33/54 קומרשיאל יוניון נ' שר, פ"ד ח 427, 432 (השופט צ' ברנזון) (1954)). יתרון נוסף בהודעה לצד שלישי הוא צמצום פרק הזמן שיחלוף בין חיובו של הנתבע כלפי התובע לבין ההכרעה בטענות הנתבע כלפי הצד השלישי. בדרך זו, קטֵן הנזק לנתבע בשל חסרון כיס שבו הוא עשוי להימצא באותה תקופת ביניים (ראו, עניין סבירסקי, בעמ' 2001; רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק), פיסקה 11 (21.2.2014); זוסמן, בעמ' 635; אליהו וינוגרד תקנות סדרי הדין 351 (2008) (להלן – וינוגרד); Charles A. Wright, Arthur R. Miller & Mary K. Kane, Federal Practice and Procedure, vol. 6, 340-341 (2010) (להלן –Wright, Miller & Kane)).
20. עם זאת, בהודעה לצד שלישי גם טמון חיסרון, מנקודת מבטו של התובע. בשל הגשת ההודעה, מוצא עצמו התובע מתמודד עם הליך מורכב ועם יותר בעלי דין הניצבים מולו, ועלויותיו בניהול ההליך נעשות גבוהות יותר. חיסרון נוסף שיש להזכיר בולט באותם מקרים שבהם נערך דיון מאוחד בתביעה ובהודעה לצד שלישי וכאשר בסופו של ההליך נדחית תביעתו של התובע. במקרה כזה מתברר, בדיעבד, כי לא היה כלל צורך בהודעה לצד השלישי, שכן אם נדחית התביעה העיקרית, ברי כי הנתבע לא נזקק כלל להודעה לצד שלישי. במילים אחרות, במצב המתואר בו נדחית התביעה העיקרית עולה, לאחר מעשה, שנגרם בזבוז של משאבים, במיוחד כאשר לא נעשית הפרדה, ולוּ חלקית, בין התביעה העיקרית לבין ההליך נגד הצד השלישי.
הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית
21. עמדנו על תכליותיה של ההודעה לצד השלישי, ועל היתרונות הטמונים בה. היש מקום לאפשר לנתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי?
ההוראות המסדירות את ההגשה של הודעה לצד שלישי בהליך אזרחי קבועות בפרק י"ז לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות 223-216). חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות) ותקנות תובענות ייצוגיות אינם כוללים התייחסות לאפשרות להגיש הודעה לצד שלישי בהליך ייצוגי. עם זאת, תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות קובעת כי: "בכל עניין של סדר דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, והכל אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון". השאלה היא, האם נוכח הוראה זו יש מקום להחיל על תובענות ייצוגיות את התקנות העוסקות בהודעה לצד שלישי המצויות בתקנות סדר הדין האזרחי, או שמא בשל אופיו של ההליך הייצוגי ישנם "שינויים מחויבים" המובילים למסקנה אחרת.
22. סוגיה דומה לזו המתעוררת בענייננו נדונה בעניין קרנית שהוזכר לעיל (פיסקה 17). באותו עניין נדונה השאלה, האם רשאי נתבע בתביעה לתשלום תכוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה-1975 ליתן הודעה לצד שלישי. בדומה לענייננו, התקנות הרלוונטיות קבעו כי בתביעה מסוג זה יחולו תקנות סדר הדין האזרחי "בשינויים המחויבים" (תקנה 1(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (סדרי דין מקוצר לתשלום תכוף), התשל"ו-1976, שהיו בתוקף באותה עת). בעניין קרנית נקבע, כי תכליתו של התשלום התכוף לשמש סעד הניתן באופן מהיר לנפגע בתאונת הדרכים, ואופיו של התשלום התכוף כסעד זמני, מהווים "שינויים מחויבים" שלאורם אין לאפשר לנתבע להגיש הודעה לצד שלישי.
23. היש דבר באופייה של התובענה הייצוגית, המהווה "שינוי מחויב" שבעטיו אין להחיל עליה את פרק י"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק בהליך צד שלישי, ואין לאפשר לנתבע להגיש הודעה לצד שלישי? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא שלילית. עמדנו לעיל על התכליות השונות העומדות בבסיס ההודעה לצד שלישי. תכליות אלו עומדות בעינן גם בתובענה ייצוגית. התכלית הראשונה להגשת הודעה לצד שלישי עליה עמדנו, היא למנוע מצב שבו ימצא עצמו הנתבע עומד בפני הכרעות סותרות, בנוגע לחבותו או לאחריותו, כלפי התובע מחד גיסא וכלפי הצד השלישי מאידך גיסא. תכלית זו מתקיימת אף בתובענה ייצוגית. גם בתובענה ייצוגית שלא תוגש בה הודעה לצד שלישי עלול הנתבע להיות מחויב כלפי הקבוצה המיוצגת בהליך האחד, ולא להיות זכאי לשיפוי או להשתתפות בשל קביעה סותרת בעניין חבותו או אחריותו כלפי הקבוצה, שתעשה בהליך הנפרד שיגיש נגד הצד השלישי (ראו, Rachael Mulheron, The Class Action in Common Law Legal Systems: A Comparative Perspective, 270 (2004) (להלן – Mulheron)). גם כשמדובר בתובענה ייצוגית יכול הצד השלישי להעלות בהליך הנפרד שיוגש נגדו טענות שהועלו על-ידי הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית, וייתכן שהדבר יוביל לקביעות סותרות בכל אחד מן ההליכים. כמובן, שהצד השלישי יכול אף להעלות טענות שהנתבע לא העלה כלל כלפי התובע המייצג.
זאת ועוד, התכלית בדבר מניעת החשש מפני הכרעות סותרות אך מתעצמת בהליך הייצוגי. זאת, בשל העובדה ששווין של תובענות ייצוגיות עשוי להאמיר לעתים לכדי סכומי עתק. לא בכדי זכתה התובענה הייצוגית לכינויים "נשק בלתי קונבנציונלי" ו"רימון-יד שנצרתו נשלפה מגופו", אשר לעתים "מהלכת היא אֵימים על עוסקים למיניהם" (השופט מ' חשין בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 406 (2003)). הנזק שעשוי להיגרם לנתבע בשל הכרעות סותרות בתובענה הייצוגית ובהליך הנפרד שינהל כלפי הצד השלישי עשוי להיות עצום. בנוסף, הגשת תובענה ייצוגית בסכום עתק תוך שלילת האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי, עשויה להפעיל על הנתבע לחץ שאינו הוגן להתפשר (השוו, רע"א 2779/14 חברת דואר ישראל בע"מ נ' לבנשטיין, פיסקה 4 (8.5.2014); ע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247, 256 (2001)).
24. תכלית נוספת שעליה עמדנו להגשת הודעה לצד שלישי היא חסכון במשאבים. הצורך בהגשמת תכלית זו קיים גם כשמדובר בתובענה ייצוגית. בלא אפשרות של הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית, לעתים יהיה צורך שבית המשפט ידון ויכריע בשנית באותן הפלוגתאות שכבר הוכרעו בעבר. גם התכלית שעניינה צמצום פרק הזמן שיחלוף בין חיוב הנתבע כלפי התובע לבין ההכרעה בטענות הנתבע כלפי הצד השלישי, מתקיימת בתובענה ייצוגית, ואף ביתר שאת. כשעסקינן בתובענה ייצוגית, המשמעות של ההכרעה לחובת הנתבע עשויה להיות חמורה במיוחד כלפיו. במקרים קיצוניים עשוי חיובו של הנתבע בתובענה ייצוגית אף להעמידו בסכנה של חדלות פירעון. באותה תקופת ביניים, שבה יחויב הנתבע כלפי הקבוצה המיוצגת בסכום מצטבר גבוה בעודו ממתין להכרעה ביחסיו מול הצד השלישי, עשוי להיגרם לנתבע נזק רב, שלעתים אינו הפיך. פשיטא, שהחשש מפגיעה זו עשוי גם הוא ליצור לחץ שאינו הוגן על הנתבע להתפשר (השוו, לפסק-דינו של השופט Posner ב-In the Matter of Rhone-Phoulenc Rorer, Inc., 51 F.3d 1293, 1298 (7th Cir. Ill. 1995), שם עומד הוא על חשש הנתבע בתובענה ייצוגית מפני חדלות פירעון המגביר את הלחץ עליו להתפשר). ואכן, עיון בחוק תובענות ייצוגיות מלמד כי בהקשרים שונים קיימת בו התחשבות בנזק חמור שעשוי להיגרם לנתבעים וליציבותם הפיננסית (ראו, סעיפים 8(ב) ו-20(ד) לחוק; רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' שפירא, פיסקאות כ"א-כ"ב לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (23.11.2010); ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פיסקאות 77-76 לחוות-דעתו של השופט ח' מלצר (4.9.2014) (להלן – עניין ברזילי)). עוד יש לזכור, כי פגיעה חמורה ביציבותם הפיננסית של נתבעים מסוימים באותה תקופת ביניים עשויה להסב נזק גם למשק ולציבור.
25. אם נסכם את דיוננו עד-כה, מסקנתנו היא שהתכליות העומדות בבסיס הגשת הודעה לצד שלישי בהליך אזרחי רגיל מתקיימות גם בתובענות ייצוגיות, ולעתים אף ביתר שאת. עם זאת, לא ניתן להתעלם משיקולי נגד שגם עליהם יש ליתן את הדעת. כפי שצוין לעיל, אחד החסרונות בהודעה לצד שלישי הוא ייקור עלויותיו של התובע בניהול ההליך. חסרון זה קיים גם בתובענות ייצוגיות. זאת ועוד, קיים גם חשש כי מתן האפשרות לנתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי ינוצל לרעה. הסכנה היא כי נתבעים בתובענות ייצוגיות יגישו הודעות לצדדים שלישיים כצעד אסטרטגי, במטרה להביא לסרבול הדיון, להתשת התובע המייצג ופרקליטו ולהגדלת העלויות של ניהול ההליך. חשש זה מתעצם בהליך ייצוגי משום שבמקרים רבים הגוף הנתבע בתובענה ייצוגית הוא בעל יכולות כלכליות רבות. עמדנו לעיל על החשש כי היעדר האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי עשוי להפעיל על הנתבע לחץ לא הוגן להתפשר. אולם, הסכנה קיימת גם מן הכיוון ההפוך: ההכבדה על התובע המייצג, שיהא עליו להתמודד עם טענותיהם של צדדים שלישיים בנוסף לאלו של הנתבע, עשויה להפעיל גם עליו לחץ גדול להתפשר או להסתלק מן ההליך. הדבר אף יכול לרפות ידיהם של תובעים מייצגים פוטנציאליים מליזום הליכים, בשל העלויות הגבוהות יותר שיתלוו לניהול ההליך. חיסרון נוסף הוא שגם אם צירופו של צד שלישי להליך הוא לכאורה מוצדק, עשוי הדבר לסרבל ולהאריך את הדיון. זאת, בשים לב לעובדה שלא אחת הדיון בהליך ייצוגי הוא מורכב ומסובך ממילא.
לא אכחד, כי השיקולים האמורים הטרידוני לא מעט, ובייחוד הסכנה שייעשה שימוש לרעה באפשרות להגיש הודעות לצדדים שלישיים. החשש כי נתבעים ישתמשו בכלי זה שלא לצורך ורק לשם הכבדה על ניהול ההליך אינו חשש של מה בכך. אף על פי כן, בסופו של יום שוכנעתי כי אין בכך כדי להביא לתוצאה שלפיה יש לאסור על הגשת הודעה לצד שלישי בהליך ייצוגי. שני טעמים למסקנתי זו.
26. ראשית, לטעמי יש ללמוד לענייננו מהמצב המשפטי הנוהג במשפט המשווה. בארצות-הברית רשאי נתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי. הנתבע אינו זקוק לאישור בית המשפט לשם כך, כל עוד ההודעה הוגשה במועד הקבוע בתקנות (Federal Rules of Civil Procedure, Rule 14(a)(1); וראו, למשל, Hawks v. Am. Escrow, LLC, 2013 U.S. Dist. LEXIS 43735 (N.D. Ill. Mar. 27, 2013); Smith v. Cardinal Logistics Mgmt. Corp., 2008 U.S. Dist. LEXIS 51054 (N.D. Cal. June 4, 2008); Ruff v. Parex, Inc., 131 N.C. App. 534 (N.C. Ct. App. 1998)(להלן – עניין Ruff)). הגישה בארצות-הברית אף נוטה במובהק לטובת הגשת הודעות לצדדים שלישיים. כך, נפסק כי מקום שבו הגשת ההודעות לצדדים שלישיים תסבך את ניהול התובענה הייצוגית, אין הדבר מוביל לאי-מתן היתר להגשתן לשם ניהול ההליך ביעילות, אלא להיפך – בנסיבות מסוימות מוביל הדבר לאי-אישור התובענה הייצוגית (ראו, In re Stucco Litig., 175 F.R.D. 210, 215 (E.D.N.C. 1997): "prohibiting joinder to save the class is not an option"). עם זאת, בית המשפט רשאי להורות על הפרדת הדיון בהודעה לצד השלישי מן הדיון בהליך העיקרי (ראו,Johnson v. M.I. Windows & Doors, Inc., 2012 U.S. Dist. LEXIS 39811 (D.S.C.); עניין Ruff, בעמ' 538-537).
27. בקנדה התמונה דומה, ונתבע בתובענה ייצוגית רשאי להגיש הודעה לצד שלישי (ראו, Johnston v. Sheila Morrison Schools, [2011] O.J. No. 2603, par. 86 (להלן – עניין Johnston); Stanway v. Wyeth Canada Inc., 2010 BCSC 1760 (להלן – עניין Stanway); Endean v. The Canadian Red Cross Society, 1997 CanLII 2079 (BCSC), par. 56-59 (להלן – עניין Endean)). בדומה לארצות-הברית, גם בקנדה הובעה עמדה לפיה סרבול שייגרם בשל הגשת הודעות לצדדים שלישיים מרובים עשוי להוות טעם שלא לאשר את התובענה הייצוגית (ראו, Bittner v. Louisiana-Pacific Corp., 43 B.C.L.R. (3d) 324, par. 49 (1997): "There are simply too many potential layers of liability to conveniently try the issues through the mechanism of a class proceeding"; Sutherland v. Canadian Red Cross Society., 17 O.R. (3d) 645, 652 (Ont. Ct. (Gen. Div.) 1994); וראו גם, Thomas G. Heintzman, Q.C. and Stephanie Chong, The Certification Motion in a Product Liability Class Action, 24 Advoc. Q. 399, 419-420 (2001)). עם זאת, גם בקנדה נתונה לבית המשפט סמכות להפריד את הדיון בהודעה לצד השלישי מהדיון בהליך העיקרי (ראו,Robertson v. Proquest Learning and Information LLC, [2010] O.J. No. 3261 (להלן – עניין Robertson); Anderson v. Canada, [2013] N.J. No. 463). הגישה הנוהגת במשפט המשווה מחזקת לטעמי את העמדה, כי גם בישראל יש להכיר באפשרות להגיש הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית.
28. שנית, יש לזכור כי אף אם יוּתר לנתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי, זו אינה סוף הדרך. כפי שניווכח בהמשך, רצונו זה של הנתבע יהיה כפוף לקבלת רשות בית המשפט. עוד כפי שנראה, לבית המשפט סמכות ליתן הוראות באשר לאופן הדיון בהודעה לצד השלישי על מנת להבטיח דיון יעיל וענייני, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי. כך, למשל, יוכל בית המשפט להורות על הפרדת הדיון בתובענה הייצוגית מהדיון בנושאים נוספים המתעוררים אך בהודעה לצד השלישי. באמצעים אלו יש כדי למתן את החשש להכבדה על התובע המייצג מצירוף הצד השלישי ולצמצם את האפשרות שנתבעים ינצלו כלי זה לרעה.
29. לסיכום, לטעמי יש להכיר באפשרות להגיש הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית. במילים אחרות, העובדה כי מדובר בתובענה ייצוגית אינה מהווה "שינוי מחויב" (בלשון תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות) המצדיק אי-החלה של פרק י"ז לתקנות סדר הדין האזרחי העוסק בהודעה לצד שלישי. כאמור, שוויה של תובענה ייצוגית עשוי להאמיר לכדי סכום עתק. הנזק שייגרם לנתבע בשל כך שנמנעה ממנו האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי עשוי להיות עצום. אכן, על אדם המעוניין ליזום הליך ייצוגי לקחת בחשבון, כי הנתבע יבקש להתגונן מפני ההליך בכל האמצעים הדיוניים העומדים לרשותו, לרבות באמצעות הגשת הודעה לצד שלישי (ראו, עניין Robertson, בפיסקה 28).
הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית – בזכות או ברשות?
30. האם קיימת לנתבע בתובענה ייצוגית זכות להגיש הודעה לצד שלישי, או שמא עליו לקבל את רשות בית המשפט לשם כך? בענייננו, הגישה קורל-תל את ההודעה לצדדים השלישיים בלא נטילת רשות בית המשפט. האם נהגה כדין?
31. תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה", רשאי הנתבע ליתן לכל אדם הודעה לצד שלישי. לעומת זאת, תקנה 217 לתקנות אלו קובעת, כי "בתובענה שלא כאמור בתקנה 216", הגשת ההודעה לצד השלישי טעונה קבלת רשות בית המשפט. לאלו משתי הקטגוריות משתייכת התובענה הייצוגית?
בחינה לשונית-טכנית של ההוראות העוסקות בסדרי הדין של תובענות ייצוגיות לא תובילנו לתשובה חד-משמעית לשאלה האמורה. סעיף 5(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי "מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית יגיש לבית המשפט בקשה בכתב לאישור התובענה הייצוגית ויצרף אליה את נוסח התובענה". על בסיסה של הוראה זו ניתן לטעון דבר והיפוכו. מחד גיסא, ניתן לטעון כי ההליך הייצוגי אינו נפתח "במסירת כתב תביעה", כאמור בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא באמצעות הגשת בקשה בכתב. לפיכך, ניתן לטעון כי התובענה הייצוגית נופלת לגדריה של תקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי. יוער, כי ההסדר הדיוני הקיים כיום בחוק תובענות ייצוגיות שונה מן ההסדרים שנהגו קודם לחקיקתו, בדברי החקיקה הספציפיים שבהם הוסדר התחום בעבר. כך, למשל, תקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית), התשנ"ה-1995, שהייתה תקפה בעבר, קבעה כי "תובע המבקש לאשר תובענה כייצוגית יצרף לתובענה שהוא מגיש בקשה על כך..." (וראו גם להסדר דומה את תקנה 2 לתקנות ניירות ערך (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית), התשנ"ב-1991; אף תקנות אלו בוטלו). כלומר, בעבר, אדם שביקש לשמש תובע מייצג היה מגיש תובענה ביחס לעילתו האישית, ויחד עמה היה מגיש בקשה בכתב לאשרה כתובענה ייצוגית. כיום, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות על המבקש לשמש תובע מייצג לנהוג "הפוך", ולהגיש בקשה בכתב שאליה מצורף נוסח התובענה.
מאידך גיסא, ניתן לטעון כי די בצירוף "נוסח התובענה" לבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובהגשת כתב ההגנה לאחר אישור התובענה הייצוגית (בהתאם לתקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות) כדי לקיים את הדרישה בתקנה 216 כי מדובר יהיה ב"תובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה". ניתן גם להעלות על הדעת גישה נוספת על בסיס תקנה 5 הנזכרת, הקובעת כי לאחר אישור התובענה הייצוגית "יראו את נוסח התובענה שצורף לבקשה לאישור ככתב תביעה ויראו את המבקש כתובע". על בסיס תקנה זו ניתן לטעון, כי הדיון באישור התובענה הייצוגית הוא שלב מקדמי, וכי "פתיחת" ההליך מתרחשת לאחר שלב זה במסירת כתב התביעה, כנדרש בהתאם לתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי.
32. אם כן, לשונן של ההוראות הרלוונטיות בחוק תובענות ייצוגיות ובתקנות תובענות ייצוגיות אינה מובילה אותנו למסקנה חד-משמעית בסוגיה. מכל מקום, דומה כי העיקר בענייננו הוא שיקולים של מהות. דעתי היא כי הגשת הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית מחייבת קבלת רשות בית המשפט, וכי יש לסווג את ההליך הייצוגי כבא בגדריה של תקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין ספק כי התובענה הייצוגית היא הליך שלו מאפיינים מיוחדים, בבחינת Sui Generis (ראו, בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, פיסקה 11 (22.11.2012); רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ, פיסקה 7 (15.4.2007)). זהו הליך שבירורו בדרך-כלל מורכב (שם). דומה שתקנה 216 כוּונה לחול על הליכים פשוטים יותר, ולא על הליך מורכב כתובענה ייצוגית. בנוסף, נוכח הפוטנציאל הטמון בתובענה הייצוגית לפגיעה הן בנתבע הן בחברי הקבוצה המיוצגת, ניהולו של ההליך, על כל שלביו, נעשה בפיקוח הדוק של בית המשפט. כפי שציין השופט א' רובינשטיין בעניין ברזילי (פיסקה ט"ז לחוות-דעתו), מדובר ב"שבע העיניים של פיקוח בית המשפט, ללא לאות, בכל שלב ושלב של התובענה הייצוגית" (כן ראו, ע"א 3506/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון, פיסקה 8 (4.4.2011); וראו גם, רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 289 (2001)). לכך יש להוסיף את החששות שבמתן האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית, עליהם עמדנו לעיל, בדבר שימוש לרעה בכלי זה כצעד אסטרטגי שמטרתו להכביד על התובע המייצג ולהתישו. כל אלו מצדיקים את הכפפת ההגשה של הודעה לצד שלישי לקבלת רשות בית המשפט, בהתאם לתקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי.
33. יש להודות, כי גם במסקנה שלפיה הגשת הודעה לצד שלישי כפופה לקבלת רשות בית המשפט טמון חיסרון. החיסרון הוא כי דיון בבקשה למתן הרשות יצריך הקדשה של משאבים הן מצד בית המשפט הן מצד בעלי הדין. בעלי הדין גם עשויים לבקש להשיג על ההכרעה בבקשה לערכאת הערעור, דבר שיצריך הקדשת משאבים נוספים מצידם ומצד בית המשפט. לכלל שלפיו לנתבע יש זכות להגיש הודעה לצד שלישי יש יתרון, בכך שהוא פשוט יותר ויעיל יותר בהיבט זה. עם זאת, בענייננו, נוכח מאפייניה המיוחדים של התובענה הייצוגית, סבורני כי על אף החיסרון הטמון בדבר, יש להכפיף את יכולתו של הנתבע להגיש הודעה לצד שלישי לקבלת רשות בית המשפט. כפי שאפרט בהמשך, לבית המשפט הדן בהליך תפקיד מפתח בבירור יעיל של הבקשה להגשת ההודעה לצד השלישי, כך שהצורך בקבלת הרשות לא יעכב את ניהול ההליך יתר על המידה.
34. משאמרנו כי נדרשת רשות בית המשפט לשם הגשת הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית, נשאלת השאלה כיצד יודרך שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבואו להכריע בבקשת הרשות. לטעמי, נוכח המורכבות הטמונה בהליך הייצוגי, ונוכח החששות שעליהם עמדנו לעיל מפני ניצול לרעה של הליך צד שלישי, יש ליתן רשות להגיש הודעה לצד שלישי כאשר הנתבע מציג בבקשתו ביסוס ראוי לחבותו של הצד השלישי כלפיו. כך, למשל, כאשר טענות הנתבע כלפי הצד השלישי מבוססות על ראיות בכתב (לדוגמה, קיומו של חוזה בכתב ביניהם המקים חבות לכאורית לשיפוי או להשתתפות), תיטה הכף לטובת מתן הרשות ליתן הודעה לצד שלישי יותר מאשר מקרה שבו אין בידי הנתבע ראיות בכתב כאלו. דומה גם, כי כאשר מדובר בהודעה אל צדדים רביעיים, חמישיים וכן הלאה, יש להחמיר את הרף עוד יותר, נוכח הסיבוך ההולך וגובר של ההליך (השוו, רע"א 7320/97 "כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' פלורס (25.1.1998) (להלן – עניין כלל)). אומנם, מבחן זה מחמיר ביחס לגישה הנוהגת בשיטות המשפט המשווה, שם בתי המשפט מקלים יותר עם הגשה של הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית. אף על פי כן, לטעמי, נוכח החששות הטמונים בשימוש בכלי זה בתובענה ייצוגית, יש לאמץ את המבחן שתואר לעיל. עם זאת יובהר, כי בגדר בחינה זו אין מקום שבית המשפט ייכנס לעובי הקורה בטענות המועלות בהודעה לצד השלישי, וּודאי שאין מקום לעריכת בירור עובדתי בעניין מעבר לכתוב בכתבי הטענות. על ההחלטה בעניין להתקבל תוך דיון ענייני ויעיל בטענות המועלות בבקשת הרשות ליתן הודעה לצד השלישי ובתשובות לה, על מנת שההכרעה בבקשת הרשות לא תעכב יתר על המידה את בירור ההליך (לגבי הסוגיה של השתתפות הצד השלישי בדיון בבקשת הרשות, ראו להלן בפסקה 45).
35. שיקול מרכזי נוסף שעל בית המשפט לשקול הוא, האם נעשה בהודעה לצד השלישי שימוש לרעה כצעד אסטרטגי גרידא, במטרה להתיש את התובע המייצג ולהכביד עליו ועל פרקליטו. למשל, כאשר ההודעה לצד השלישי נראית נטולת בסיס על פניה, גובר החשד כי מדובר בשימוש בהליך זה שלא מתוך מטרה כנה להיפרע מהצד השלישי (ראו, Wright, Miller & Kane, בעמ' 366; Blais Constr. Co. v. Hanover Square Associates-I, 733 F. Supp. 149, 159 (N.D.N.Y 1990): "An apparent lack of substance to the claims asserted in the third-party complaint also operates as a factor in favor of dismissal of the third-party complaint"). דוגמה נוספת היא כאשר מדובר בהליך ששוויו גבוה, וההודעה לצד שלישי מוגשת נגד אדם פרטי שברור שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו בסכומים שכאלו. גם במקרה כזה עולה חשד כי ההודעה לצד השלישי הוגשה כאמצעי ליצור לחץ ולא מתוך מטרה כנה לקבל שיפוי או השתתפות מן האדם הפרטי (ראו, Wright, Miller & Kane, בעמ' 361; Valdez v. City of Farmington, 580 F. Supp. 19, 21 (D.N.M. 1984): "The Court, in its discretion, may refuse to allow impleader where the proposed third-party is, in reality, a 'strawman defendant,' and the attempt to implead him is simply a litigation tactic."). מובן, כי מקרה נוסף שבו אין להתיר הגשה של הודעה לצד שלישי הוא כאשר הצד השלישי אינו חולק על טענות התובע כלפי הנתבע, ועל-כן אין צורך לערבו בבירור המחלוקות בהליך העיקרי (ראו, עניין קרנית, בעמ' 217 בין האותיות ב-ג, השופטת ש' נתניהו).
36. עם זאת, אבקש להתייחס לשני שיקולים אשר מוזכרים מידי פעם בפסיקה לעניין זה, ואשר עשויים לעתים לעורר קושי. ההתייחסות יפה גם להליך רגיל, שאינו תובענה ייצוגית (ויוער, כי הדיון בשיקולים אלו מתאים הוא הן בקשר למתן הרשות להגשת ההודעה לצד השלישי, הן בקשר להפרדתה המוחלטת של ההודעה מההליך העיקרי באופן הדומה למחיקתה, כפי שנעשה בענייננו). שיקול ראשון הוא כי הגשת ההודעה תסרבל את ההליך או תכביד על התובע. כך, בענייננו, קבע בית משפט קמא ברוח זו כי ההודעה לצד השלישי "רק תסרבל את הדיון (המורכב ממילא) בתובענה הייצוגית..." (וראו למקרים בהם נדון שיקול זה, ע"א 559/68 אבו אחמד נ' עוואד, פ"ד כג(1) 184 (1969); רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, 205-204 (2004); עניין Ohio, בעמ' 311-310). טעם זה עשוי לעתים להטעות. מובן, כי בדרך-כלל הוספה של צד שלישי להליך עשויה להוביל לסרבול ולהכבדה, יחסית למצב שבו לא תותר ההגשה של ההודעה לצד השלישי. אולם, זו אינה ההשוואה היחידה שעל בית המשפט לערוך. השאלה העיקרית שיש לשאול היא, האם הסרבול וההכבדה הנגרמים בשל הוספת הצד השלישי, אינם עדיפים על-פני ניהול הליך שלם ונפרד שעשוי ליזום הנתבע נגד הצד השלישי, הליך שבו עשויות להישמע אותן הטענות ואותן הראיות פעם נוספת (ראו, Wright, Miller & Kane, בעמ' 362: "The mere enlargement of the time required for the trial of the case is not itself adequate to cause dismissal of the third-party action, since it probably is offset by the savings achieved by avoiding a second action"). אם כן, זהו האיזון המדויק יותר: איזון בין הסרבול וההכבדה שייגרמו על-ידי ההודעה לצד השלישי, לבין החשש מכפל דיון בשני הליכים נפרדים, וכמובן, מצטרף לכך החשש שהנתבע יסבול נזק ממשי מהכרעות סותרות בשני ההליכים. בנוסף, ניתן להתגבר על הסרבול שנגרם בשל צירופו של הצד השלישי, או למצער למתנו, על-ידי מתן הוראות באשר לאופן ניהול הדיון בהודעה לצד השלישי, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי (שבה נדון ביתר פירוט בהמשך). עמד על כך בית המשפט ברע"א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' סביון, פ"ד נא(2) 656, 659 (1997) (להלן – רע"א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל):
"מבחינת יעילות הדיון, דרך הפעולה המוצעת בתקנה 222 הנ"ל טובה יותר מדרך הפעולה שאותה נקט השופט בבית-המשפט המחוזי. מחיקת ההודעות לצד שלישי לא תמנע בהכרח את שמיעת העדים מחדש. היא עלולה להביא לכך שבין המבקשת לבין הצדדים השלישיים תתנהל התדיינות נפרדת בנושא ההודעה, בפני שופט אחר, אשר אינו מצוי בפרטי הסכסוך. עקב כך תיפגם עוד יותר יעילות הדיון. ואף קיים חשש של תוצאה שונה בשני ההליכים ביחסים שבין התובע לנתבע".
וראו גם, ע"א 670/90 צדוק נ' צדוק, פיסקה 5 (1.7.1991) (להלן – עניין צדוק); רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פיסקה 28 (19.7.2009) (להלן – עניין ברונשטיין); עניין Ruff, בעמ' 538-537.
אכן, ה"פיתוי", אם נוכל לכנות זאת כך, שבפניו ניצבת הערכאה הדיונית בשוקלה אם לאפשר הגשה של הודעה לצד שלישי הוא גדול: מתן היתר להגיש הודעה לצד שלישי יוביל להגשתם של כתבי טענות נוספים, וכן ייתכן שתוגשנה ראיות נוספות ויידרש זמן רב יותר לחקירת העדים, ועוד. פשיטא, כי הפתרון "הפשוט" הוא לסרב לבקשה ליתן הודעה לצד שלישי, ובכך להקל על בירור ההליך. עם זאת, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו לא רק את ההליך שבפניו, אלא גם את ההליך הנפרד, שיגיש לאחר-מכן הנתבע אם יפסיד בדינו. כמו כן, על השופט היושב בדין לזכור כי בהליך נפרד שבין הנתבע לצד השלישי, יתכן שיידוֹנו פעם נוספת אותן הטענות, תוגשנה אותן הראיות ואף ייחקרו אותם העדים מחדש. אשר על כן, בטרם תידחה בקשת הרשות בשל הכבדה שתיווצר מצירופם של הצדדים השלישיים, חובה לשקול היטב אפשרויות נוספות לניהול ההליך, בלא הוצאת הצדדים השלישיים מן התמונה (ראו, Ex parte Duncan Constr. Co., 460 So. 2d 852, 854 (Ala. 1984),: "Further, a finding of complexity alone does not automatically entitle a party to the severance of third-party claims. 'The intent of the rules is that all issues be resolved in one action, with all parties before one court, complex though the action may be'" (quoting: Lasa per L'Industria del Marmo Soc. per Azioni v. Alexander, 414 F.2d 143, 147 (6th Cir. 1969))). על אפשרויות כאלו לניהול ההליך נעמוד בהמשך. כמובן, שלעתים ההכבדה הנגרמת היא כה רבה עד שאין מנוס מאי-מתן הרשות, למשל, כשמדובר בהודעות לצדדים שלישיים רבים (ראו, עניין כלל, לעיל).
37. שיקול נוסף אשר מופיע מידי פעם בפסיקה לעניין זה, ושגם בו יש קושי, הוא בדבר מידת השוני בטענות הנדונות בהליך העיקרי לבין הטענות שמפנה הנתבע כלפי הצד השלישי (ראו, משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה למעשה, כרך ב 1049 (מהדורה 15, 2007); Saunders v. Jim Emes Petroleum Co., 101 F.R.D. 405 (W.D. Pa. 1983); Dishong v. Peabody Corp., 219 F.R.D. 382, 386 (E.D.Va. 2003)). גם בענייננו קבע בית משפט קמא ברוח זו, כי "שאלת מערכת יחסיה החוזיים [של קורל-תל – א' ג'] עם מי מהצדדים השלישיים אינה מעניינם של אנשי הקבוצה הנכללים בתובענה הייצוגית". אולם גם שיקול זה עשוי להטעות. פעמים רבות, הטענות שמפנה התובע כלפי הנתבע אינן זהות לטענות שמפנה הנתבע כלפי הצד השלישי. כך, למשל, ייתכן שההליך העיקרי יעסוק בעילה נזיקית, בעוד שבמישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי תידונה שאלות חוזיות, בקשר לזכותו של הנתבע לשיפוי או להשתתפות. יתכן גם מצב הפוך, שבו ההליך העיקרי עוסק בעיקר בעילה חוזית, בעוד שטענות הנתבע כלפי הצד השלישי הן בעילה נזיקית. מובן, כי לא אחת טענות הנתבע כלפי הצד השלישי בקשר לזכאות לשיפוי או להשתתפות "אינן מעניינו" (כפי שציין בית משפט קמא) של התובע. אולם זו אינה השאלה הנכונה. גם אם בכל אחד מן המישורים מועלות טענות שונות, עדיין נשאלת השאלה האם יש לאפשר לצד השלישי להעלות טענותיו בהליך העיקרי לגבי מישור היחסים שבין התובע לבין הנתבע (ראו, עניין ברונשטיין, פיסקה 26). זאת, שכן אחרת, יוכל הצד השלישי לעמוד על פתיחת סוגיות אלו מחדש בהליך הנפרד שיגיש נגדו הנתבע. כפי שציין בית המשפט הפדרלי לערעורים בארצות-הברית: "It is settled that impleader under Rule 14(a) does not require an identity of claims, or even that the claims rest on the same theory. Otherwise the purposes of the Rule would be defeated" (American Fidelity & Casualty Co. v. Greyhound Corp., 232 F.2d 89, 92 (5th Cir. 1956); ראו גם, Wright, Miller & Kane, בעמ' 441). בנוסף, גם בהקשר זה קיים צעד מידתי יותר בדמות מתן הוראות לניהול ההליך, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי (לעניין זה נשוב ביתר פירוט בהמשך; וראו, וינוגרד, בעמ' 359). על-כן, לטעמי אין בעובדה שבכל אחד מן המישורים מועלות טענות מסוג אחר, כדי להביא, מיניה וביה, לדחיית הבקשה להגיש הודעה לצד שלישי.
מהו השלב הדיוני שבו על נתבע בהליך ייצוגי להגיש את הבקשה ליתן הודעה לצד שלישי?
38. קורל-תל הגישה את ההודעה לצדדים השלישיים יחד עם כתב הגנתה, לאחר אישור התובענה הייצוגית. האם נהגה כדין? קורל-תל מפנה בעניין זה לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיהן בתובענה "שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה" (תקנה 216), המועד להגשת ההודעה לצד השלישי על-ידי הנתבע הוא "בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו" (אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר; תקנה 220(ב)). עם זאת, כפי שפורט לעיל ענייננו בתקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה על הנתבע לבקש את רשות בית המשפט להגשת ההודעה לצד השלישי. המועד להגשת הבקשה הוא "תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לו כתב התביעה" (או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט או הרשם; שם). גם כאן, בחינה לשונית של ההוראות הרלוונטיות לא תסייע רבות. מחד גיסא, ניתן לטעון כי "היום שהומצא לו כתב התביעה", בלשון תקנה 217, הוא יום הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (שכן אליה מצורף, כפי שהוזכר לעיל, נוסח התובענה; סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות). מאידך גיסא, ניתן לטעון כי המצאת כתב התביעה מתרחשת בעת אישור התובענה הייצוגית, שכן אז "יראו את נוסח התובענה שצורף לבקשה לאישור ככתב תביעה" (תקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות).
39. אם כן, גם באשר לסוגיה זו דומה שיש להתמקד בשיקולים מהותיים ולא בשיקולים לשוניים-טכניים. דעתי היא כי השלב המתאים להגשת הבקשה ליתן הודעה לצד שלישי הוא השלב שבו נדונה בקשת האישור. כחוט השני עוברת בפסיקת בית המשפט העמדה, שלפיה על הודעה לצד שלישי להיות מוגשת בשלב מוקדם ככל הניתן בבירור ההליך. זאת, שכן אם יצורף הצד השלישי לאחר שנשמעו חלק מן העדויות במשפט, יוכל הצד השלישי לדרוש לזמן את העדים מחדש, שאם לא כן יטען שלא ניתנה לו הזדמנות להתמודד כראוי עם טענות התובע וכי הוא אינו כפוף לתוצאת ההליך. כפי שהסביר זוסמן, בספרו (בעמ' 640), "...חייב הנתבע לפתוח בהליכי צד שלישי מוקדם ככל האפשר, שאם כבר התחיל בירור המשפט בינו ובין התובע, ועדים נחקרו בטרם צורף הצד השלישי, יפגע הצירוף בתובע ויאריך את הדיון, שכן הצד השלישי יהא רשאי לדרוש את הבאת העדים מחדש כדי שאף הוא יחקור אותם". על עמדה זו חזר בית המשפט לא אחת (ראו, עניין סבירסקי, בעמ' 2002 ו-2006-2005; רע"א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל, בעמ' 660; רע"א 309/09 זמברג נ' אמזל, פיסקה 3 (20.4.2009); רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק), פיסקה 15 (21.2.2014); וראו באנגליה, Carillion JM Limited v PHI Group Limited, [2010] EWHC 496, par. 22-26 (להלן – עניין Carillion)).
40. החשיבות בצירוף הצד השלישי בשלב מוקדם ככל האפשר, בעינה עומדת גם בהליך הייצוגי. כידוע, שלב מרכזי בבירורה של תובענה ייצוגית הוא הדיון באישור להגשתה. צד שלישי אשר צורף להליך לאחר שהגשת התובענה הייצוגית אושרה, עשוי להתרעם, ובמידה רבה של צדק, על-כך שלא ניתנה לו הזדמנות להתמודד עם טענות התובע המייצג עוד בשלב אישור התובענה הייצוגית. טלו, לדוגמה, נתבע אשר מתגונן באופן רשלני מפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית. נניח, למשל, כי הנתבע מחמיץ בכתב תשובתו טענה ניצחת שבשלה אין לאשר את התובענה הייצוגית. נניח גם כי אותה טענה שלא הועלתה אינה נוגעת לעניין ראייתי (שאז ניתן לגרוס שהצד השלישי יוכל להציגה לאחר שלב האישור), כי אם לתנאים שונים הנדרשים בדין לשם אישור התובענה הייצוגית. למשל, הנתבע אינו מעלה טענה שלפיה אין לאשר את התובענה הייצוגית, שכן ההליך אינו נכלל באחת מן החלופות המנויות בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. הצד השלישי, שמבחין שטענה זו לא הוצגה, עשוי לעמוד על פתיחת סוגיית האישור מחדש. הצד השלישי יטען, כי אינו כפוף לאישור הגשת התובענה הייצוגית, שכן בשלב האישור לא ניתן לו יומו בבית המשפט. ניתן, כמובן, להעלות על הדעת דוגמאות נוספות לטענות שנתבע שאינו מתגונן כראוי מפני אישור התובענה הייצוגית עשוי להחמיץ. כך, למשל, עשוי צד שלישי שצורף להליך לאחר שלב האישור לטעון, כי הנתבע לא העלה טענות שונות בקשר להומוגניות של הקבוצה המיוצגת, בקשר לסוגיית הייצוג ההולם, בקשר להיעדר עילה אישית בידי מבקש אישור התובענה הייצוגית, או ראיות לגופה של המחלוקת שהיו מביאות את בית המשפט שלא לאשר את התובענה הייצוגית. כמובן, שגם במקרים קיצוניים פחות, שבהם לא מדובר בטענה שהוחמצה על-ידי הנתבע, עשוי הצד השלישי לעמוד על כך שגם לו יינתן יומו בשלב אישור התובענה הייצוגית, לרבות זכות לחקור נגדית את מבקש האישור ועדיו וכן להביא עדים מטעמו. מובן גם, שאין זו תשובה מספקת לומר, כי ממילא הדיון בתובענה הייצוגית לא הסתיים ולצד השלישי תהיה הזדמנות להעלות את טענותיו לפני ההכרעה הסופית בהליך. כאמור, אישור הגשת התובענה הייצוגית הוא שלב משמעותי בהליך, וצירופו של הצד השלישי לאחר שהוכרע שלב זה עשוי להיות לא הוגן כלפיו ואף להפעיל עליו לחץ שאינו הוגן להתפשר. יפים דבריו של בית המשפט בקנדה (עניין Stanway , פיסקה 22):
"It meets the test of judicial efficiency and economy by avoiding rehearing or amending the certification order if the proposed third parties are included in the action. It ensures fairness to the defendant and proposed third parties, without any corresponding unfairness to the plaintiff, to ensure that the third parties are included in the claim and that they have the opportunity to make submissions in respect of matters considered at the certification hearing".
כך, במקרה שהובא בפני בית המשפט העליון, הוגשה הודעה לצד שלישי לאחר אישור התובענה הייצוגית, והצד השלישי טען לפסלות השופט בשל קביעות בהחלטה המאשרת את הגשת התובענה הייצוגית; טענת הפסלות נדחתה, ונקבע, כי "נראה כי עיקר טרוניתה של המערערת [הצד השלישי – א' ג'] נעוץ בעובדה שלא היתה צד להליך אישור התובענה כייצוגית, וכי המערערת למעשה מעונינת להביא לביטול החלטתו של בית המשפט לאשר את התובענה כייצוגית, נוכח העובדה שלא היתה צד להליך זה" (ע"א 8490/01 אייל ניירות ערך והנפקות (1988) בע"מ נ' סבן, פיסקה 10 (3.12.2001); כן ראו את החלטת השופט א' קיסרי בעניין שחם גבעת עדה; ת"צ (מחוזי – מרכז-לוד) 32223-03-10 לויטה נ' אגודת הכורמים הקואופרטיבית (28.10.2011, השופטת א' שטמר); לעמדה שונה בקנדה, ראו עניין Johnston, פיסקאות 93-87).
41. נסיבותיו של המקרה דנא ממחישות יפה את הקושי שבהגשת הודעה לצד שלישי לאחר שאושרה הגשת התובענה הייצוגית. כזכור, לאחר שנתן בית משפט קמא את החלטתו נשוא בקשת רשות הערעור, הגישה אטריקס בקשה "להבהיר" החלטה זו. אטריקס ביקשה שיובהר, כי מאחר שלא יינתן לה יומה בעת הדיון בתובענה הייצוגית, לא יהיה בתוצאת ההליך כדי לכבול אותה. והנה, בהערת שוליים לבקשת ההבהרה (שלה חשיבות רבה), הוסיפה אטריקס, כי מאחר שהצדדים השלישיים לא היו צד להליך בשלב אישור התובענה הייצוגית, "ממילא הם אינם 'נתפסים' בהחלטה לאשר את התובענה כייצוגית" (שם, הערת שוליים מס' 2, ההדגשה הוספה – א' ג'). עינינו הרואות, אטריקס עמדה במפורש על-כך שאין לראותה כפופה לעצם אישור התובענה הייצוגית, מאחר שלעניין זה לא ניתן לה יומה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע בקשר לבקשת הבהרה זו כי הצדדים השלישיים אכן לא יהיו כפופים להחלטות שלא היו צד להן (החלטה מיום 9.7.2013). פשיטא, שיהא זה בלתי יעיל בעליל אם בעתיד יוכלו הצדדים השלישיים לפתוח מחדש את סוגיית אישור התובענה הייצוגית, ואף עלול להיגרם עוול של ממש לקורל-תל בשל החשש מפני הכרעות סותרות. אם כן, מסקנתי היא שיש להגיש את בקשת הרשות ליתן הודעה לצד שלישי בשלב המוקדם, הוא שלב הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.
42. מהו המועד להגשת הבקשה? תקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כאמור, כי על הנתבע להגיש את הבקשה ליתן הודעה לצד שלישי "תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לו כתב התביעה". ניתן לקבוע לענייננו, כי יש למנות את פרק הזמן להגשת בקשת הרשות החל ממועד המצאת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, שאליה מצורף נוסח התובענה. עם זאת, בהתאם לתקנות תובענות ייצוגיות, תשובת המשיב לבקשה לאישור תובענה ייצוגית תוגש לאחר פרק זמן ארוך יותר, בן 90 ימים (תקנה 2(ג)). מובן, שפרקי זמנים שונים אלו עשויים לעורר קושי אצל הנתבע, אשר מבקש לכלכל את צעדיו בהתמודדותו עם הליך ייצוגי שהוגש נגדו. זאת, שכן קיים קושי לחייב נתבע להגיש את בקשת הרשות ליתן הודעה לצד שלישי לפני שהגיש את התשובה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית. ואכן, בהקשרים שונים נקבעו בדין הסדרים שבהם מתאחד המועד שבו על נתבע לפעול להגשת הליך צד שלישי עם המועד להגשת כתב טענות מרכזי מטעמו (ראו, למשל, תקנה 220(ב) לעניין הגשת הודעת צד שלישי בזכות יחד עם כתב ההגנה; תקנה 214ו(א) בקשר לסדר דין מהיר, הקובעת כי בקשת הרשות ליתן הודעה לצד שלישי תוגש בעת הגשת כתב ההגנה; כן ראו לאחרונה את רע"א 5070/14 תייר נ' זר, פיסקה 5 (18.2.2015), שם נערכה בחינה מהותית של הכלל שלפיו המועד להגשת ההודעה לצד שלישי הוא במועד הגשת כתב ההגנה). זאת ועוד, קיימת חשיבות בפישוטם של כללי סדרי הדין, והמועדים להגשת כתבי טענות שונים בכלל זה (ראו, בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, פיסקה 4 (2.3.2009)). על-כן, לטעמי, יש לקבוע כי המועד הנכון להגשת הבקשה ליתן הודעה לצד שלישי הוא זה של הגשת תשובת הנתבע לבקשה לאישור התובענה הייצוגית, היינו, תוך 90 ימים מהיום שהומצאה למשיב הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. זאת, כחלק מהחלת תקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי על הליכים ייצוגיים "בשינויים המחוייבים" (תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות).
מתן הוראות בדבר אופן הדיון בתובענה הייצוגית ובהודעה לצד השלישי
43. צעד חיוני בדיון בתובענה שבה הוגשה הודעה לצד שלישי, הוא מתן הוראות בדבר אופן הדיון בהליך העיקרי ובהודעה לצד השלישי (תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי; כן ראו, עניין Ohio, בעמ' 311: "בית המשפט אכן חייב לקבוע את סדר הדיון בהודעת צד שלישי"; זוסמן, בעמ' 641). בית המשפט רשאי ליתן את ההוראות ביוזמתו, לאחר שמיעת בעלי הדין (שם, בעמ' 642-641; ע"א 266/64 כרמלי נ' זימן, פ"ד יט(1) 314, 317 (1965); לעניין הצורך בשמיעת הצד השלישי טרם מתן ההוראות לפי תקנה זו, ראו, ע"א 577/78 סאסי נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לד(1) 50 (1979) ורע"א 2333/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Provimi Holding B.V (3.7.2005)). לעניין זה, אבקש לעמוד על שתי אפשרויות כלליות לדיון בהודעה לצד שלישי (אפשרויות אלה יפות גם כשלא מדובר בתובענה ייצוגית, ומובן שאין כוונתי לומר שמדובר ברשימה ממצה):
(א) איחוד מלא: אם ננקטת אפשרות זו, הן מישור היחסים שבין התובע לבין הנתבע, הן מישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי, נדונים במאוחד. כך, למשל, התצהירים שיוגשו על-ידי בעלי הדין וחקירות העדים יעסקו במאוחד בשני מישורי הטענות. בסופו של ההליך יינתן על-ידי בית המשפט פסק-דין אחד שיעסוק במכלול מערכות היחסים שבין בעלי הדין השונים, וזאת לאחר שהועלו בפני בית המשפט כל הטענות, העובדתיות והמשפטיות, הנוגעות לעניין.
(ב) הפרדה נושאית: באפשרות זו, שהיא לטעמי העדיפה ברוב המקרים והמביאה למירב היעילות וההוגנות בניהול ההליך, אבקש להתמקד. בהתאם לדרך ניהול זו של ההליך, בית המשפט מורה על הפרדה בין הדיון בהליך העיקרי, לבין הדיון בנושאים המתעוררים אך במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי. בשלב בירור ההליך העיקרי, ניתנת לצד השלישי הזדמנות להשתתף בהליך ולהשמיע את קולו. על-כן, הוא יהיה כפוף לתוצאת ההליך העיקרי. עם זאת, נושאים שעניינם מישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי (למשל, מחלוקות ביניהם בקשר לזכאות הנתבע לשיפוי או להשתתפות), יידוֹנו לאחר ההכרעה בהליך העיקרי וככל שהתוצאה בהליך העיקרי היא חיובו של הנתבע כלפי התובע (ראו, עניין סבירסקי, בעמ' 2002-2001; Mulheron, בעמ' 271; עניין Endean, בפיסקה 73). נקיטה של דרך זו נתמכת בלשון תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה, בית המשפט "רשאי להורות שנושא ההודעה יידון... אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך – לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה" [ההדגשה הוספה – א' ג'].
היתרונות של הליכה בדרך זו ברורים. ראשית, מוגשמות בכך מטרות ההודעה לצד השלישי, שכן הצד השלישי מוכפף לתוצאת ההליך העיקרי ונמנע החשש מכפל דיון ומהכרעות סותרות. שנית, מושגת יעילות בדיון במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי, שכן אם ההליך העיקרי נדחה, הדיון בטענות כלפי הצד השלישי מתייתר. שלישית, אין מטרידים את התובע בטענות העוסקות במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי, טענות שיתכן שאינן נוגעות לו. אומנם, ייתכן שלתובע נגרמת הכבדה מסוימת בשל צירוף הצד השלישי, אולם זו פחותה בדרך-כלל מהמשאבים הכרוכים בקיום הליך נפרד נגד הצד השלישי שבו יידוֹנו בשנית אותן הפלוגתאות. רביעית, הדיון בהליך המורכב נעשה מסודר ומובנה יותר, באופן המקל הן על בית המשפט הן על בעלי הדין.
עם זאת, למרבה הצער לא אחת מורים בתי המשפט על מחיקת ההודעה לצד השלישי או על אי-מתן היתר להגשתה, בלא לשקול דרך זו לניהול ההליך. לעתים גם מורים בתי המשפט על הפרדה "מוחלטת" בין הדיון בהליך העיקרי לבין הדיון בהודעה לצד השלישי, שעל-פיה לא יישמע קולו של הצד השלישי כלל בעת הדיון בהליך העיקרי. הפרדה כזו דומה במהותה למחיקת ההודעה לצד השלישי (כפי שהורה בית משפט קמא; וראו, עניין כלל, שם הורה בית המשפט המחוזי על הפרדה מלאה של הדיון, ובקשת הצד השלישי להשתתף בהליך העיקרי נדחתה תוך שנקבע כי הצד השלישי לא יהיה כפוף לתוצאות ההליך העיקרי; וכן ראו, Lam v. University of British Columbia, [2014] B.C.J. No. 694; עניין Robertson, בפיסקאות 30-29)).
44. השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבחירה בין שתי האפשרויות הנזכרות הם, בין היתר, מידת השוני בטענות המועלות בכל אחד מן המישורים, ומידת המורכבות בדיון המאוחד בכל הטענות. ככל שהטענות במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי שונות יותר מאלו הנדונות בהליך העיקרי, וככל שבירורן מורכב יותר, כך יש להעדיף את דרך "ההפרדה הנושאית" על-פני "איחוד מלא" (ראו, עניין צדוק, פיסקה 5; וינוגרד, בעמ' 359; עניין Robertson, פיסקאות 21-20 ו-29; ובאנגליה ראו, Charter Plc v. City Index, 2005 WL 3353137, par. 10; עניין Carillion, בפיסקה 21; Civil Procedure Rules, part 20.9(2)).
45. נחזור להודעה לצד שלישי המוגשת בגדר הליך ייצוגי. מהן ההוראות שיש לתיתן ומהם ההסדרים הדיוניים שראוי לאמצם בהקשר זה? לטעמי, לשם בירור יעיל ומסודר של ההליך הייצוגי, יש להבחין בין מתן הוראות בשלב בירורה של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, לבין מתן הוראות בשלב בירור התובענה הייצוגית גופה (אם היא אושרה):
(א) בשלב בירור הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, סבורני כי ראוי לאמץ הסדר דיוני יעיל, שבו נדונים יחדיו מתן הרשות להגיש הודעה לצד שלישי ומתן ההוראות לאופן הדיון בה בשלב זה. בהליך אזרחי רגיל, בשלב הדיון בבקשת הרשות להגיש הודעה לצד שלישי, אין הצד השלישי משיב לבקשה (ראו, עניין קיסלוג, בעמ' 1172; והשוו, ע"א 3906/07 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 6 (4.11.2007, הרשמת ג' לוין); רע"א 915/06 אייזנברג נ' פרינטלייף.קום בע"מ, פיסקה 4 (18.9.2006); אף שאעיר כי לעתים בתי המשפט אינם נוהגים כך, ושומעים את עמדתו של הצד השלישי בעת הדיון בבקשת הרשות). עם זאת, הצד השלישי רשאי לבקש לבטל את ההחלטה לאשר הגשה של הודעה לצד שלישי נגדו ולמוחקה, אם אכן ההחלטה בבקשת הרשות ניתנה בהיעדרו (ראו, תקנה 222 רישה לתקנות סדר הדין האזרחי). אם נותרה ההודעה לצד השלישי על כנה, מתן ההוראות נעשה בדרך-כלל לאחר היאסף כתבי הטענות מכל בעלי הדין.
נוכח המורכבות הקיימת ממילא בבירור ההליך הייצוגי, ניתן לדעתי לפשט את ההסדר הדיוני שיש לפעול על-פיו למתן ההוראות בשלב הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. על-פי הסדר זה, בהליך ייצוגי הצד השלישי יהיה משיב לבקשת הרשות להגיש את ההודעה נגדו. בבקשת הרשות להגיש את ההודעה לצד השלישי ובתשובות לה, כבר תיכלל התייחסות בעלי הדין להוראות הנדרשות לאופן הדיון בהודעה לצד השלישי, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי.
זאת ועוד, לטעמי, לשם היעילות וקיצור ההליכים, נכון יהיה להורות לצד השלישי להגיש, עם תשובתו לבקשת הרשות ליתן את ההודעה נגדו, את כתב התשובה מטעמו במענה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית. זאת, הגם שבשלב זה טרם הוכרעה בקשת הרשות ליתן את ההודעה לצד השלישי (השוו, רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (5.2.2007)). לשם הצגת התמונה במלואה בפני בית המשפט, נכון יהיה כי בכתב תשובה זה תהיה התייחסות, מלבד למישור היחסים שבין מבקש אישור התובענה הייצוגית לבין הנתבע, אף למישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי. ההתייחסות של הצד השלישי לשני המישורים היא חשובה, על מנת שבית המשפט יוכל, אם ייתן את הרשות להגיש הודעה לצד שלישי (ובהמשך, אם ייאשר את התובענה הייצוגית), לבחון את מכלול הפלוגתאות בין בעלי הדין ולהחליט לאורן מהן ההוראות שיש לתיתן. עם זאת יודגש, כי לשם היעילות והקיצור, טוב יעשה הצד השלישי אם לא יחזור בכתב התשובה מטעמו על טענות שכבר העלה הנתבע (וּודאי שלא באריכות), והוא יהיה רשאי להעלותן על דרך ההפניה לכתב התשובה שכבר הגיש הנתבע. מוטב שהצד השלישי יתרכז בטענות נוספות שיש בפיו, ובלא חזרות מיותרות. אף באשר למישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי, רשאי הצד השלישי בשלב זה להגיש את התייחסותו בקיצור בלבד, שכן ממילא אם תאושר התובענה הייצוגית, תהיה לו הזדמנות נוספת להגיש כתב הגנה מפורט יותר במענה לטענות הנתבע.
אם ניתנה הרשות להגיש את ההודעה לצד השלישי, יקבע בית המשפט, בגדר אותה ההחלטה הנותנת את הרשות, את ההוראות הנדרשות לשילובו של הצד השלישי בשלב הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. ההוראה המתבקשת בעניין זה היא, כי יתאפשר לצד השלישי לקחת חלק פעיל בדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית (והוא יוכל, למשל, לחקור את מבקש אישור התובענה הייצוגית ועדיו, לחקור את עדי הנתבע וכן להביא עדים מטעמו). לאחר ההחלטה במתן הרשות להגיש הודעת צד שלישי ומתן ההוראות הכרוכות בכך, יהא הצד השלישי רשאי ליטול חלק בבירור הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. כמובן, שבשלב בירורה של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית לא יוכל הצד השלישי להעלות טענות בקשר למערכת היחסים שבינו לבין הנתבע.
(ב) אם אושרה התובענה הייצוגית, על בית המשפט ליתן הוראות בדבר המשך בירור ההליך. לעניין זה, על בית המשפט להידרש לשתי האפשרויות שנדונו לעיל, בדבר "איחוד מלא" ו"הפרדה נושאית", והכל כפי שפורט לעיל. הוראות אלו יכולות להינתן בגדר ההחלטה המאשרת את התובענה הייצוגית. לעתים, נכון יהיה לשמוע את טענות בעלי הדין בעניין זה בשנית (שכן יתכן שחלו התפתחויות שונות בהליך), והתייחסות זו יכולה לבוא, למשל, בגדר הסיכומים בכתב שמגישים בעלי הדין עובר להכרעה בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. מכל מקום, הנטייה הברורה של בית המשפט תהא לקבוע מה שכינינו "הפרדה נושאית" (פיסקה 43(ב) לעיל). היינו, בדרך כלל, גם בדיון בשלב השני של התובענה הייצוגית, קרי לאחר אישורה, לא יידוֹנו הסוגיות הנוגעות למישור היחסים שבין הנתבע לצד השלישי. זאת, מבלי לשלול מן הצד השלישי את האפשרות לקחת חלק פעיל בבירור התובענה הייצוגית.
בירור יעיל של תובענה ייצוגית שהוגשה בה הודעה לצד שלישי
46. ראינו כי יש להכיר ביכולתו של נתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי, בכפוף לקבלת רשות בית המשפט. אין ספק, כי בירורה של תובענה ייצוגית שהוגשה בה הודעה לצד שלישי עשוי להיות מורכב. לבית המשפט תפקיד מרכזי בניהול ההליך, כך שזה יתברר ביעילות המירבית האפשרית על אף ריבוי בעלי הדין. אבקש לפרט ולהדגים בקצרה כיצד ניתן לנהל הליך מורכב כזה באופן ענייני ויעיל.
47. ראשית, באשר לדרך הדיון בבקשת הרשות להגיש את ההודעה לצד השלישי, וכפי שכבר צוין, על בית המשפט להקפיד כי הדיון בבקשה, אליו יזומן הצד שלישי, לא יעכב יתר על המידה את המשך בירור ההליך. פשיטא, שככלל אין מקום לשמיעת ראיות לעניין זה, מעבר לטענות המועלות בבקשת הרשות ובתשובה לה. כאמור, בגדר בקשת הרשות והתשובות לה, על בעלי הדין לכלול את התייחסותם להוראות הנדרשות לדיון בהליך, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי.
48. שנית, לדעתי נכון יעשה בית המשפט, אם יורה על הסדרים שבהם יוגשו כמה שפחות כתבי טענות מפוצלים על-ידי אותו בעל דין, בייחוד כשבהם יש חזרה על אותן הטענות. כך, למשל, מבקש האישור של התובענה הייצוגית רשאי להגיש תשובה במענה לכתבי התשובה שהוגשו על-ידי הנתבעים (תקנה 2(ד) לתקנות תובענות ייצוגיות). אולם, אם הגיש הנתבע עם כתב התשובה מטעמו בקשת רשות ליתן הודעה לצד שלישי, ניתן להורות כי עד להכרעה בבקשת הרשות יידָחה המועד להגשת תשובת מבקש אישור התובענה הייצוגית לכתב התשובה שהגיש הנתבע. באופן זה, אם תינתן הרשות להגיש הודעה לצד שלישי, יוכל מבקש אישור התובענה הייצוגית להגיש תשובה יחידה במענה לכל כתבי התשובה שהוגשו, לרבות זה שהגיש הצד השלישי. באופן דומה, וכפי שכבר צוין, מוטב להורות לבעלי הדין לכלול את התייחסותם באשר למתן ההוראות, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, בכתבי בי-הדין שממילא מוגשים על-ידיהם (בבקשת הרשות להגיש את ההודעה לצד השלישי ובתשובות לה; ובשלב מאוחר יותר ולגבי בירור התובענה הייצוגית גופה, במסגרת הסיכומים בכתב). כך, ייחסך זמן בשמיעת טענות בעלי הדין בנושא זה (אעיר, כי ניתן גם להורות על שמיעת טענות בעל-פה בעניין, אך דומה שאין חובה לעשות כן וההכרעה יכולה להינתן על בסיס הכתובים).
49. שלישית, גם באשר לאופן ניהול ישיבות בית המשפט וחקירות העדים, שומה על בית המשפט להקפיד כי הדיון ייערך ביעילות האפשרית. למשל, מובן שאין בית המשפט צריך להתיר לבעלי הדין להשמיע בישיבות המשפט טיעונים החוזרים זה על זה שלא לצורך. באותו באופן, אין מקום להתיר את חקירתו של אותו העד שוב ושוב באותם העניינים, בלא שחקירה אחת מוסיפה על רעותה (בלא שבכוונתי לגרוע משיקול דעתו של בית המשפט שלא לאפשר חקירות כלל בנסיבות מסוימות, ראו, רע"א 7482/09 שילה נ' ספרינט מוטורס בע"מ (6.12.2009)). פשיטא, שאין מקום להתיר לצד השלישי, בעת הדיון בבקשה לאישור, לחקור את מבקש אישור התובענה הייצוגית ועדיו בקשר לעניינים הנוגעים למישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי. על בית המשפט מוטלת האחריות להקפיד כי הדיון יתנהל בקצב סביר, בלא חזרות מיותרות הנובעות מריבוי בעלי הדין.
50. האמור לעיל ממחיש כיצד ניתן לברר תובענה ייצוגית שהוגשה בה הודעה לצד שלישי, בלא שיהיה בכך כדי להכביד יתר על המידה על ניהול ההליך. למותר לציין, כי מוטב שהמחוקק ומתקין התקנות ייתנו דעתם לסוגיה, ויקבעו סדרי דין ברורים שיתוו את הדרך לדון ביעילות בתובענה ייצוגית שמבוקש להגיש בגדרה הודעה לצד שלישי.
שתי סוגיות הנותרות בצריך עיון
51. לקראת סיום, אבקש להותיר בצריך עיון שתי סוגיות. הסוגיה הראשונה נוגעת לאפשרות להגיש בגדרה של תובענה ייצוגית הודעה לצד שלישי נגד "רשות", כהגדרתה בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות (המפנה להגדרה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, שלפיה "רשות" היא "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין"). סוגיה זו מעוררת קושי. חוק תובענות ייצוגיות כולל הוראות המקנות הגנות שונות ל"רשות" כנתבעת בתובענה ייצוגית. הסדרים אלו נקבעו מתוך התחשבות בהשלכה התקציבית שעשויה להיות להליך הייצוגי על הרשות הציבורית ובפגיעה באינטרס הציבור הכרוכה בכך (ראו, בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פיסקאות 38-36 (29.8.2011) (להלן – עניין כהן)). נוכח הסדרים מיוחדים אלו, התשובה לשאלה אם ניתן להגיש בתובענה ייצוגית הודעה לצד שלישי נגד רשות אינה פשוטה. מחד גיסא, ניתן לטעון כי בהגשת הודעה לצד שלישי נגד רשות ציבורית, תיתכן עקיפה של ההסדרים המיוחדים שנקבעו בחוק לעניין זה. טלו, לדוגמה, גוף פרטי שהוגשה נגדו תובענה ייצוגית, שבה נתבע פיצוי לגבי נזק שנגרם בשבע השנים שקדמו להגשת ההליך. ניתן לטעון, כי אם יגיש הנתבע הודעה לצד שלישי נגד המדינה, משמעות הדבר היא עקיפה של ההוראה שלפיה לא תחויב הרשות כנתבעת בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו לבקשה לאישור (סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות). האם ייתכן שהמדינה תחויב בתשלום סכומים גבוהים יותר, בניגוד לרצון המחוקק להגן עליה מפני ההשלכה התקציבית הנובעת מהתובענה הייצוגית?
מאידך גיסא, גם העמדה שלפיה לא ניתן ליתן הודעה לצד שלישי לרשות ציבורית מעוררת קשיים לא מבוטלים. ראשית, ניתן לטעון כי ממילא יוכל הנתבע לתבוע מהרשות הציבורית את השיפוי או ההשתתפות בהליך נפרד. על-כן, מדוע שטענות הנתבע כבר לא תתבררנה באמצעות הודעה לצד שלישי, כך שיימנעו כפל הדיון והחשש מפני הכרעות סותרות? זאת ועוד, כשהרשות הציבורית היא נתבעת בתובענה ייצוגית, בחר המחוקק באימוץ הסדרים שלפיהם עדיף למנוע נזק גדול לקופה הציבורית על-פני מתן פיצוי בסכומים נמוכים המפוזרים בין חברי הקבוצה. פיזור זה שימש אחד הנימוקים לקביעה, כי ההסדרים בחוק הם מידתיים (עניין כהן, בפיסקה 38). עם זאת, כאשר מדובר ברשות ציבורית כצד שלישי רציונל זה אינו מתקיים שכן מדובר באיזון שונה, בין הנתבע לבין הרשות הציבורית, הנושאים שניהם בסיכון שעל כתפיהם יוטל חיוב "במרוכז".
בנוסף, עולה ונשאלת השאלה, האם ההסדרים המיוחדים בחוק תובענות ייצוגיות מעניקים לרשות הציבורית הגנות "דיוניות" בלבד, או שמא יש להם גם פן "מהותי" כלפי הקבוצה המיוצגת. אם נראה את אותם הסדרים כדיוניים בלבד, הרי שלכאורה אין בהם כדי לגרוע מזכות להשתתפות או לשיפוי כלפי הרשות הציבורית, אף במסגרת הודעה לצד שלישי. כך, למשל, בעניין חוסיין ציין בית המשפט, כי לאור אופיה הדיוני של טענת התיישנות שמעלה מזיק, אין הדבר מונע חזרה אליו על-ידי מזיק אחר שהתביעה נגדו לא התיישנה (שם, בעמ' 582-581; וראו גם, ע"א 479/60 אפלשטיין נ' אהרוני, פ"ד טו 682, 698-694 (1961) (השופט י' זוסמן); ע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל נ' קבוצת כנרת, פ"ד יח(2) 225 (1964); ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601 (1975)). בדומה, בארצות-הברית נקבע כי גם במקרים שבהם קיימת לצד השלישי הגנה בדין מפני חבות ישירה שלו כלפי התובע, אין הדבר מונע הגשת הודעה לצד שלישי כלפיו (ראו, Wright, Miller & Kane, בעמ' 453-448). אם כן, מדובר בסוגיה סבוכה. יש לה פנים לכאן ולכאן. גם בנושא זה, ראוי שהמחוקק ייתן את דעתו לדבר. מכל מקום, אין הסוגיה דורשת הכרעה בענייננו, וניתן להותיר את הדיון בה לעת מצוא.
52. סוגיה נוספת אותה אבקש להותיר בצריך עיון, עוסקת בשאלת חיוב הנתבע בתשלום אגרה. הודעה לצד שלישי בהליך שאינו ייצוגי חייבת בתשלום אגרה (ראו, עניין דגון). השאלה האם יש לחייב בתשלום אגרה נתבע בהליך ייצוגי המעוניין ליתן הודעה לצד שלישי אינה פשוטה. חיוב נתבע בהליך ייצוגי בתשלום אגרה עשוי להוביל לחיובו בסכומים גבוהים במיוחד. בנוסף, החיוב בתשלום אגרה בשיעור גבוה עשוי להפעיל על הנתבע לחץ שאינו הוגן להתפשר. זאת, שכן הנתבע יידע שכדי להגן על עצמו כראוי ולזכות בשיפוי או בהשתתפות שלדעתו הוא זכאי להם, יהא עליו להוציא מכיסו את סכום האגרה, וייתכן שיהיה עדיף לו לשלם סכום זה לתובע המייצג במסגרת פשרה או הסתלקות. נזכיר, כי המבקש לאשר את התובענה הייצוגית פטוּר מתשלום אגרה (ראו, סעיף 45(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). פטור זה מתמרץ לעתים הגשה של תובענות ייצוגיות "מנופחות" (ראו, רע"א 2779/14 חברת דואר ישראל בע"מ נ' לבנשטיין, פיסקה 4 (8.5.2014)). חיוב הנתבע בתשלום אגרה לשם הגשה של הודעה לצד שלישי, כאשר מנגד התובע המייצג מגיש תובענה ייצוגית "מנופחת" הפטורה מתשלום האגרה, עשוי להיות לא הוגן כלפי הנתבע.
מאידך גיסא, מובן שגם מתן פטור מתשלום אגרה מלווה בקשיים. לאגרה עשוי להיות תפקיד חשוב בהרתעת הנתבע מלהגיש הודעות לצדדים שלישיים שלהן סיכוי נמוך או שהגשתן מהווה צעד אסטרטגי לשם הכבדה על התובע המייצג ופרקליטו. ההודעה לצד השלישי אף מוסיפה מורכבות להליך, המצדיקה תשלום אגרה עבור ה"שירות" שניתן לנתבע על-ידי בית המשפט. אם כן, גם זו סוגיה סבוכה. ייתכן שנדרש לה פתרון יצירתי (כגון, תשלום מופחת או חלקי, תשלום בהתאם להתקדמות ההליך או בהתאם לגורל בקשת הרשות להגיש את ההודעה לצד השלישי). אף כאן, ראוי שהמחוקק או מתקין התקנות יתנו את דעתם לדבר. עם זאת יוזכר, כי בעבר הפטור שניתן לתובע המייצג מתשלום האגרה היה יציר הפסיקה (ראו, בש"א 195/88 מדינת ישראל נ' קרן הופר, פ"ד מב(3) 32 (1988), שם נקבע כי יוזם ההליך יחויב באגרה רק עבור תביעתו האישית). נשאלת איפוא השאלה, כיצד על בית המשפט לנהוג עד להסדרת העניין בחוק או בתקנות. מכל מקום, לא שמענו בעניין טיעונים מפי בעלי הדין, וממילא, יש לשמוע בדבר גם את עמדת המדינה (ראו, רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 808 (2006)). על-כן, גם סוגיה זו תיוותר בענייננו בצריך עיון.
מן הכלל אל הפרט
53. ראינו כי הגשה של הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית טעונה רשות בית המשפט, וכי על הנתבע לבקש רשות זו לפני ההכרעה בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. לא כך פעלה קורל-תל, שהגישה את ההודעה לצדדים השלישיים בלא נטילת רשות ולאחר שאושרה התובענה הייצוגית. משמעות קבלת עמדתה של קורל-תל היא, שנושא אישור התובענה הייצוגית ייפתח עתה מחדש, וזאת אין להתיר. כאמור, אטריקס עומדת בפנינו במפורש על-כך שהיה מקום ליתן לה להתגונן בפני עצם אישור התובענה הייצוגית.
אומנם, הנימוקים המובאים בהחלטת בית משפט קמא להפרדה המוחלטת של ההודעה לצדדים השלישיים מההליך העיקרי (שמשמעותה דומה למחיקת ההודעה) מעוררים קושי. אינני סבור שצירוף הצדדים השלישיים היה מוסיף מורכבות להליך באופן המצדיק הפרדה מוחלטת זו. בנוסף, אינני סבור שהעובדה שמישור היחסים בין קורל-תל לבין הצדדים השלישיים "אינו מעניינם" של חברי הקבוצה, מהווה טעם להוצאתם של הצדדים השלישיים מהתמונה בעת בירור התובענה הייצוגית. על כן, אילו הייתה מוגשת ההודעה לצדדים השלישיים בשלב מוקדם יותר של ההליך (באמצעות הגשה של בקשה מתאימה), דומה שהיה מקום להתירה, ולוּ לגבי אטריקס, שבינה לבין קורל-תל קיימים לכאורה יחסים חוזיים ישירים שעוגנו בהסכם בכתב. טענותיה של קורל-תל, כי היא עצמה נטולת ידע ומומחיות במתן "שירות מספר 2", וכי היא הסתייעה בגורמים אחרים וסמכה עליהם שהם יפעלו על-פי דין, הן טענות העשויות להתאים לבירור בדרך של הודעה לצד שלישי. אילו הייתה מוגשת ההודעה לצדדים השלישיים בשלב מוקדם יותר, ניתן היה להורות על "הפרדה נושאית" בין הטענות המועלות בתובענה הייצוגית לבין טענות קורל-תל נגד הצדדים השלישיים. אולם, נוכח השלב המאוחר שבו הוגשה ההודעה, אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ניתן לטעון כמובן, כי שרר חוסר ודאות במצב המשפטי בסוגיה, וכי קורל-תל לא יכלה לדעת כיצד לנהוג. עם זאת, ההלכות שבהן נקבע כי על הודעה לצד שלישי להיות מוגשת בשלב מוקדם ככל הניתן הן ברורות וידועות, והיה על קורל-תל לנהוג לאורן. לפיכך, דין הערעור להידחות.
סוף דבר
54. לשם סיכום הדברים והסדר הטוב, מסקנותיי הן כדלקמן:
(א) יש להכיר בהליך צד שלישי בגדרה של תובענה ייצוגית.
(ב) הגשת הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית טעונה רשות בית המשפט.
(ג) בקשת הרשות להגיש הודעה לצד שלישי תוגש במועד הגשת תשובת הנתבע לבקשה לאישור התובענה הייצוגית.
(ד) לשם היעילות, יש לצרף אף את הצד השלישי כמשיב לבקשת הרשות להגיש את ההודעה לצד השלישי (זאת, בשונה מהכלל הרגיל שלפיו אין הצד השלישי משיב לבקשה מסוג זה). בגדר כתבי בי-הדין המוגשים בקשר לבקשת הרשות (קרי, בבקשה ובתשובות לה), על בעלי הדין לכלול את התייחסותם למתן ההוראות הנדרשות לדיון בהודעה לצד השלישי.
(ה) עם תשובת הצד השלישי לבקשת הרשות להגיש את ההודעה נגדו, על הצד השלישי להגיש גם כתב תשובה מטעמו במענה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בכתב תשובה זה תהיה התייחסות הן לטענות המועלות בבקשה לאישור התובענה הייצוגית, הן לטענות שמעלה הנתבע נגד הצד השלישי. מוטב שבכתב תשובה זה לא יהיו חזרות מיותרות על טענות שהעלה הנתבע לגבי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, וניתן יהיה להעלותן על דרך ההפניה לכתב התשובה שכבר הגיש הנתבע. בנוסף, גם על ההתייחסות למישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי לבוא בקיצור (שכן תהיה לצד השלישי הזדמנות לשטוח את טענותיו בעניין ביתר פירוט בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, אם יהיה בכך צורך).
(ו) על בית המשפט ליתן את הרשות להגיש הודעה לצד שלישי, אם התרשם כי קיים ביסוס ראוי לחבות הצד השלישי כלפי הנתבע. על הרף הנדרש להיות מוגבר יותר אם מדובר בצדדים רביעיים, חמישיים וכן הלאה. לשם ההכרעה בבקשה הרשות אין מקום לעריכת בירור עובדתי מעבר לכתוב בכתבי הטענות.
(ז) אם נתן בית המשפט רשות להגיש הודעה לצד שלישי, ייתן הוא בהחלטתו זו את ההוראות הכרוכות בכך, בנוגע לדיון בהודעה בשלב בירור הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. ההוראה המתבקשת היא, כי הצד השלישי יוכל לקחת חלק בבירור הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.
(ח) בהמשך הדיון בסוגיית אישור התובענה הייצוגית, יוכל הצד השלישי לקחת חלק פעיל בהליך. בכלל זאת, למשל, יוכל הצד השלישי לחקור את מבקש אישור התובענה הייצוגית ועדיו, לחקור את עדי הנתבע וכן להביא עדים מטעמו. עם זאת, מובן שבשלב זה אין להתיר לצד השלישי לחקור את העדים לעניין מישור היחסים שבינו (הצד השלישי) לבין הנתבע, וברור שאין להתיר לו להביא עדים לגבי מישור יחסים זה.
(ט) אם אושרה התובענה הייצוגית, יהיה על בית המשפט להתייחס במסגרת ההחלטה המאשרת להוראות הנדרשות לשם המשך בירורה של ההודעה לצד שלישי בעת הדיון בתובענה הייצוגית גופה. לעניין זה קיימות בפני בית המשפט שתי אפשרויות כלליות להמשך בירור ההליך, "איחוד מלא" או "הפרדה נושאית", עליהן עמדנו בפירוט לעיל. בדרך-כלל, נקיטה של האפשרות של "הפרדה נושאית" היא עדיפה. ניתן להתיר לבעלי הדין להתייחס בשנית לעניין מתן ההוראות הנדרשות, למשל, בגדר הסיכומים בכתב המוגשים על-ידיהם קודם למתן ההכרעה בבקשה לאישור התובענה הייצוגית.
(י) בפסק-דין זה נותרות בצריך עיון שתי סוגיות: הגשת הודעה לצד שלישי נגד "רשות", כהגדרתה בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות; והאגרה הנדרשת בהליך צד שלישי בתובענה ייצוגית.
55. טרם חוקק חוק תובענות ייצוגיות, ציין בית המשפט כי בתחום זה "ראוי לה להלכה שתתפתח עקב בצד אגודל..." (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 322 (1997)). תשע שנים לאחר חקיקת החוק, סבורני כי צברנו די ביטחון במוסד התובענה הייצוגית כדי לצעוד קדימה צעד נוסף ולהצליח להתמודד עם הליכים משפטיים מורכבים יותר, דוגמת תובענות ייצוגיות שבהן מוגשת הודעה לצד שלישי. עם ריבוין של תובענות ייצוגיות בנוף המשפטי הישראלי, אין זה פלא שיותר ויותר נתבעים מתדפקים על דלתות בית המשפט ומבקשים כי יתאפשר להם למצות את זכויותיהם בהגשת הודעה לצד שלישי.
56. אומנם, לפתיחת הפתח להגשת הודעה לצד שלישי בהליך ייצוגי מלווים חששות. לבית המשפט הדן בהליך נתון בעניין זה תפקיד מרכזי, לנהל את ההליך ביעילות ובהגינות, ולשמור שהליך הצד השלישי לא ינוצל לרעה. כפי שנפסק לא אחת, בניהולה של תובענה ייצוגית נדרשת מעורבות ופיקוח רבים של בית המשפט (ראו, למשל, ע"א 345/03 רייכרט נ' שמש, פ''ד סב(2) 437, 548 (הנשיאה ד' ביניש) (2007)). על בית המשפט לאחוז במושכות, ולא לאפשר לנתבע ולצד השלישי להכביד על ההליך ולהתיש את התובע המייצג ופרקליטו. זאת, בייחוד כשזוכרים אנו שבתובענות ייצוגיות הנתבעים הם בדרך-כלל גופים גדולים, שלהם יכולת רבה להתיש את הצד שכנגד. על בית המשפט לפקח על אופן הגשת כתבי הטענות, כך שבמידת האפשר לא יוגשו כתבי טענות מפוצלים שבהם יש חזרה על אותן הטענות שוב ושוב. על בית המשפט לפקח כי חקירת העדים תעשה ביעילות ובלא חזרות מיותרות. על בית המשפט לנהל את ישיבות המשפט ביעילות, כך שריבוי בעלי הדין לא יוביל להארכת הדיון שלא לצורך. על בית המשפט להקפיד כי ההליך מתקדם בקצב סביר.
אכן, ריבוי המשתתפים עשוי להוות אתגר דיוני לבית המשפט, המצריך חשיבה יצירתית באשר לאופן שבו עליו לנהל את ההליך (השוו, רע"א 8959/08 קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ נ' פרנק, פיסקה 6 (5.1.2009)). אולם כפי שציין בית המשפט בקנדה, "…with effective case management, and the co-operation of the parties, it should be possible to keep the proceeding moving and under control despite the numbers involved" (עניין Robertson, פיסקה 21).
57. סוף דבר, דין הערעור להידחות וכך מוחלט. בנסיבות העניין, אין מקום לעשות צו להוצאות בערכאה זו.
ה נ ש י א (בדימ')
השופט צ' זילברטל:
אני מסכים לחוות דעתו המקיפה של חברי, הנשיא (בדימוס) א' גרוניס, בה נבחנה כל טענה ונדון כל שיקול שיש להם נפקות לסוגיה. אכן, גם להשקפתי יש מקום לאפשר הגשת הודעה לצד שלישי בגדרה של תביעה ייצוגית, בכפוף לקבלת רשות לכך מבית המשפט. המבחן שאמור להדריך את בית המשפט בבואו להחליט בבקשת נתבע להגיש הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית, אותו מציע חברי (קיומו של "ביסוס ראוי לחבות של הצד השלישי" כלפי הנתבע), הוא מבחן גמיש דיו שיאפשר פיתוח ההלכה בסוגיה, ממקרה למקרה.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
הסוגיה שעניינה באילו תנאים, אם בכלל, רשאי נתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעת צד ג' – מובילה אותנו לצומת דרכים צרה. בכל דרך שאליה נפנה – ניתקל בקושי ממשי. אולם דומני כי התוצאה הפחות קשה היא הכרה באפשרות של הגשת הודעת צד ג', בכפוף לקיומו של בסיס ראוי לחבות של אותו צד. התוצאה לפיה לא ניתן בכלל להגיש הודעת צד ג' בתובענה ייצוגית – עשויה להפוך את ההליך הראשוני לבלתי-מחייב או לבלתי-רלבנטי מבחינת צד ג' מתאים, אשר לא קיבל הזדמנות להביע את עמדתו. מן העבר האחר, התוצאה של "כל דכפין ייתי ויגיש הודעת צד ג'" – עשויה להפוך פתיחת הליך כזה לכלי שייעודו לסרבל ולהאריך את ההליך של תובענה ייצוגית שלא לצורך.
הניסיון של השנים האחרונות מלמדנו כי תביעה ייצוגית משולה לגוף שגדל ומשתנה. כאן הוספנו לה יד נוספת. תביעה ייצוגית, בשל חשיבותה, מחייבת כי בית המשפט ישמור עליה תוך מאמץ להבין את השלכות פסיקותיו. אין מנוס מלהתפתח אתה, תוך שאיפה לעצב אותה מבחינה דיונית ומהותית.
בכך אני מצטרף לעמדת כב' הנשיא בדימוס. כדרכו, מצא הנשיא דרך למזג בין שיקולים תכליתיים ומעשיים בשדה של סדר הדין האזרחי – ולא רק.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס.
ניתן היום, י"ב בניסן התשע"ה (1.4.2015).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה